זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

היא שאלה אותי לא מזמן על המוזיקה שלי, ובאמת, עשיתי מוזיקה, או לפחות התיימרתי לעשות כזו. הייתי יושב עם הגיטרה ומנסה לפרוט על המיתרים מנגינה שתגיד את האמת שלו. גם אם תהיה מגומגמת, גם אם תהיה התחלתית צריך להתחיל ממשהו. ניגנתי מנגינות על שדות מוזהבים ונשמות שחורות, על התחברויות והתנתקויות, על עליות וירידות, בערך על כל דבר בחיים האלה. הרגשתי את המוזיקה ממלאת אותי ונותנת לי משמעות, סיבה לקום בבוקר. סיבה להתקדם ולצעוד ולא לחדול לעולם, להשמיע לעולם את מה שיש לי להגיד, להשאיר חותם אחרי שאצא אל השדות המוזהבים של הנצח. 

היא נכנסת אליי לחדר ומשתתקת בהלם. הקירות, הרהיטים, החלונות - אפילו האוויר מלא במילים. מבעד לדלת הפתוחה עדיין נמלטים שני סיפורים על מלחמת העולם ההיא ומלחמת העולם שמתקרבת אלינו מעבר לפינה. המוזיקה שלי היא האמת שלי, היא מי שאני, היא איך שאני מתמודד ומתנהל מול העולם הזה, לבדי ואיתה. אני יוצר אותה כי אין לי ברירה, כי אני לא יודע אחרת. כי ככה העולם לימד אותי, כי ידעתי מהשנייה שהתחלתי ליצור אותה שוואלה, זה מה שאעשה, וככה יזכרו אותי, כזה שלא הפסיק לעשות מוזיקה מילולית גם כשלא הרגיש שזה נכון. בחמסין, בקרה, אל מול פני הסערה. 

היא צועדת עקב בצד אגודל ונזהרת לא לשבור כלום. זה אני, אני אומר לה, זה אני עם כל השגיאות והמטאפורות והדימויים והטוויסטים בעלילה, זה אני, וזה מה שיש בי אחרי הכל. היא מתיישבת על הרצפה ומתחילה לשמוע את המוזיקה הפנימית שלי.