זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

ברגע אחד עצרו לצ'רלי את המים בבית. הוא היה באמצע צחצוח השיניים אז הוא עמד מבולבל עם המברשת בתוך הפה ועם הקצף הלבן בטעם מנטה ארקטית בין השפתיים. בלי ברירה הוא החליט לבלוע את זה, ולעזאזל הסיכונים הבריאותיים. הוא הרגיש את הנוזל יורד לו במורד הגרון ואת הצמרמורת של הגועל עולה בכיוון הנגדי. הוא ניסה להיאבק בזה אבל הרגיש את הקיא עולה בגרון, וככה התאפקות הקאה של כמה שנים נגמרה. הוא הרגיש אשמה שהוא נכנע ככה בקלות לצורך רגעי. כשהוא היה יותר צעיר הוא היה אלוף המחוז בהתאפקות-הקאה. זה היה המחוז היחידי שהייתה בו תחרות מהסוג הזה, מסורת ארוכת שנים שהתחילה בערב אחד שבו ארבעה בחורים שיכורים יצאו מהפאב הקטן במרכז העיר ועשו תחרות ביניהם מי יתאפק להקיא. כמו שאפשר להבין, בדרך מאוד מוזרה תושבי העיר כולה נדלקו על הרעיון והמסורת התחילה להתגלגל מגרונות תושבי העיר.

אבל זה קרה אז, מזמן, ועכשיו הוא עומד מול הכיור ומרגיש את הקיא עולה בגרון. הוא מנסה לאחוז במשהו, קיר, כיור, מגבת. הוא מנסה לחשוב על מקומות שמחים, ועצובים, וכל מקום שהוא לא חדר השירותים בדירה השכורה שהוא גר בה בחודשים האחרונים. לבסוף המכונה מנצחת את האדם והוא מקיא הכל במכה אחת, והערימה מרוחה על הכיור, אבל המים לא חזרו, אז הוא שם ספריי ריח אורנים ויוצא מהחדר בניסיון להתעלם מזה. הוא מדליק את הטלוויזיה וצופה בתכנית אקטואליה אקראית. הוא מעביר לתכנית ריאליטי, ואז לסרט רומנטי ישן. המחשבות רודפות אחריו, הריח של ההשפלה עדיין תקוע לו באף ובפנוכו של התודעה. ארבעת הקירות מסביבו צורחים עליו להחזיר את הזמן לאחור ולתפוס את עצמו לפני שהוא ייפול נפילה חופשית. הכוסות על השולחן רועדות והזכוכיות מתנפצות, מקשטות את העולם שסביבו ברסיסים של זכרונות. הכוס שהוא קנה ביום שהם הכירו, הכוס שהוא קנה ביום שהם נפרדו, הקנקן שהוא קנה ביום שהם חזרו, הזכרונות שלו מפוזרים על הרצפה של העולם, והם מתנפצים על התודעה שלו בגלים גלים. צ'רלי מנסה לאסוף אותם אבל הם בורחים ממנו, מתחמקים מאחיזתו ומשאירים אותו שם, חצי שוכב חצי יושב על רצפה מלאה ברסיסי זכוכיות וטעם של קיא בפה.