זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

שבוע לפני שהמבחנים מגיעים ואני יושב במטבח וקורא את הטקסט המעצבן התורני באנגלית. משהו על כלכלה במדינות מתפתחות, עשר פסקאות ברמת שייקספיר ועם מוטיבציה של סמרטוט רצפה אני איכשהו מצליח להתגבר על הצורך הקיומי לעזוב הכל וללכת להסתלבט בחדר. כשהתחלתי את הלימודים ידעתי שיהיה קשה ומלחיץ, ואולי דווקא בגלל הידיעה הזו אני לא לחוץ, אולי חוץ ממתמטיקה. כולם מסביבי במין מירוץ תמידי עם עצמם ואני יושב בשולחן הקדמי של הכיתה ועושה את המבחן בשקט שלי עם עצמי, ובערב אני מגלה שקיבלתי ציון ממש גבוה וטוב. אני גאה בעצמי שאני מתמיד ולא נכנע ליצר העצלנות שלי, ושאני משקיע ומקפיד להגיע כמעט כל ערב לספריה המטורפת בגודלה של האוניברסיטה ולקרוא פה סיכומים במקצוע התורן לקראת המבחן\בוחן\עבודה להגשה הבאה. חווית הלימודים פה שונה מבתיכון כמעט בכל מובן, מעבר לרמה הלימודית של חלק מחבריי לספסל שלפעמים נודדים למחשבות ומעשים אינפנטיליים. קצת קשה לי מהבחינה הזו ואני לא תמיד מסתדר עם כולם אבל בסך הכל, אני לא מעז להתלונן. טוב לי איפה שאני נמצא עכשיו אבל אני מתחיל לחשוב מה הלאה. כל האופציות פתוחות בפניי ואני יודע שבאמצעות מדיניות של להיות נחמד ולשבת על התחת וללמוד את החיים שלי אני אצליח להגיע רחוק. זו הכל מוטיבציה ועניין של נכונות אצלי. אם אני ארצה אני אוכל לעשות כל דבר בעולם אבל השאלה כרגע היא מה בדיוק זה יהיה.

זו תקופה מבולבלת של שינויים אצלי. אני מרגיש שהכל נזיל והכל עלול להשתנות ברגע ומעטים הדברים שבאמת יציבים בחיים שלי עכשיו. אני אמור להחליט מה אני רוצה ללמוד בשנה הבאה ואיפה אני רוצה לעשות את זה. האוניברסיטה נהפכה לבית שלי במשרה מלאה בחודשים האחרונים, ולעומת זאת נורא נורא גבוה פה ואולי מה שאני מחפש לא נמצא פה. אולי זה מהגבהים שאני יכול להגיע אליהם, אולי זה מהמקומות שכבר הגעתי אליהם, ואולי זה מהדרך הלא ידועה שעוד לפניי, אבל התחיל אצלי פחד גבהים מינורי. חוסר הידיעה הזה מעורר אצלי חששות אמיתיים ואיתם ריגוש אמיתי שלא חוויתי כל החיים שלי, עם ההבנה הזו שהחיים האלה, פתאום, לגמרי בשליטה שלי. אני יכול לעשות מה שאני רוצה, לאכול מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, ולהרגיש מה שאני רוצה. החופש הזה מעורר בי תחושות שאני לא ממש יודע להתמודד איתן. הוא מרגיע אותי אבל מעורר בי סערה, והוא מנחם אותי אבל מספק לי מקום לדאגה. תמיד האכילו אותי במנטרות האלה שכל כך כיף להיות מבוגר, אבל בתכל'ס זה דבר כל כך מבאס וכל כך מחייב שאתה קצת שוכח להנות מהחופש שבא עם זה. אני רוצה להנות מהרגע אבל יש לי עבודה להגשה, ואני רוצה לטוס לאנשהו אבל חופשת הסמסטר נורא קצרה, ואיך תוכל לטוס אם לא תמצא עבודה ותפרנס את עצמך, יא עצלן? אני לא יודע מה יהיה, ואני לא יכול לדעת. ככה זה בחיים. זה מסע מסובך ומהנה וכיפי ועם זאת מדכא, מחייב ולעיתים נדירות חסר משמעות.

אני שואל את עצמי הרבה שאלות בזמן האחרון. וביניהן, מה הייתי בלעדיה. השאלה הזו נשאלת כמחמאה ועלולה להתפרש כמשהו יותר עמוק, כ"איפה הייתי בחיים שלי עכשיו אם היא לא הייתה". אולי לא סטודנט בכלל, אולי אפילו לא בחיים - לגורל דרכים מוזרות משלו. היא אמרה לי אתמול שכדי להיות איתי היא ויתרה בידיעה על קשר עם מישהו שיהיה קרוב אליה פיזית. ישבנו על המיטה של אחותה הקטנה ודיברנו עלינו. בעיקר היא דיברה ואני הקשבתי ועשיתי עושים חושבים עם עצמי. זה גם שיקול, הקשר הזה. כבר עשרה חודשים אנחנו על קו חיפה\נהריה-ירושלים, וזה לא קל. שעות הביחד שלנו מצטמצמות לימים ספורים בשבוע וזה משפיע על הקשר ומוסיף לו מתח וקצרים בתקשורת. אנחנו בתהליך למידה אחד על השני, גם אחרי כל כך הרבה זמן ביחד, וזה חלק מהקסם - העובדה שאנחנו יכולים להפתיע את השני גם אם אנחנו לכאורה שלפנו את כל הקלפים מהשרוול. אנחנו לומדים לתת אחד לשני ספייס (אחד הקטעים בקשר ארוך כזה הוא הצורך האינסופי כמעט להיות בקשר עם האחר), ואני לומד להירגע. זו תקופת מבחנים, גם בלימודים, וגם החיים מזמנים לי מבחנים בלי הפסקה, כמעט בכל פאקינג תחום. כל מה שאני צריך לעשות זה לנשום עמוק ולפנות אליהם אחד אחד ולהתמודד איתם כמו שצריך להתמודד איתם: בסבלנות, בעדינות וכמו שמצופה ממני להתמודד איתם.