הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד את הראש. חייב להישאר ממוקד, ולהישאר צונן. הכי חשוב זה לשמור על הקרירות, לא להתחמם אפילו לרגע. הכל ייהרס אם יבחר בדרך הזו. כל התחפושות יוכלו להיזרק לפח ברגע שיעשה את זה, כל התירוצים ייזרקו לאוויר מגג הבניין. ושלא תטעו, זה לא קל לו להעמיד פנים. צריך לשמור על רמה מסוימת של אמינות בכל קשר לדעתו, בטח כשמדובר בקשר מעוות כמו זה שיש לו עם העולם הקטן שנוצר בין אצבעותיו הקפואות. לעזאזל, אפילו עם הברנש שמחלק את ה"ישראל היום" בכניסה לתחנת הרכבת כדאי לשמור על אמינות; הוא צריך אותו בדיוק כמו שהמחלק צריך אותו, הוא צריך לחסוך כסף על עיתון ולקחת אחד בחינם, המחלק צריך לחלק עיתונים כי זו העבודה שלו, ובסופו של דבר שניהם מפסידים.
לא קל לשמור על הפרצוף שלו. אסור לו לחייך כי סדקים עלולים להופיע, אסור לו לבכות כי החומרים הכימיים שיש בדמעות, מסתבר, ממיסים קרח. לא הרבה אנשים מתים על איך שהוא נראה, אם להגיד את האמת. הם מאיימים עליו שברגע שהם יוכלו הם יתפסו אותו וישברו לו את הפרצוף עם פטיש קרח ויצמידו לגוף שלו נרות דולקים, ומהפחד הוא קופא במקום ולא זז עד שנהיה להם קר מדי והם מתרחקים לאזורים חמים יותר. הוא צריך להסתובב עם משקפי השמש האדומות שלו כל הזמן כדי לסנן את הקרניים שהיא יורה לעברו. היא צועקת לעברו מעל כל העולם על הבגידה שלו בה, וכל אחד שעובר לידו יודע שבגלל הפרידה הקשה הזו הוא הוענש על ידי אל השמש להיות קפוא לנצח, והשמש, כמו כל בחורה זועמת, מנסה להשיג את הנקמה שלה בכל מחיר.
ולמרות זאת, הוא ממשיך לחפש אהבה. לשבור את הקרח, כמו שנאמר, זה תחביב מאוד גדול ודו-משמעי כאשר מדובר לדייטים שלו. עם מי הוא לא יצא כבר? יונית לוי, הגרוק, אינספור פולניות ואפרת רייטן, שאותה הוא לקח מהשיממון הקפוא שהייתה שרויה בו מאז ימי ערוץ הילדים היישר ליד המחבקת של האייס-מול באילת. איכשהו תמיד קורה כשהקרח נהפך לברד השמש הארורה מגיעה ומלהיטה את המצב עד להבות גיהנום. הוא מתחמם ומתקרר כמו תנור מקולקל ולא יודע מנוח ורוגע, עד שהוא רואה אותה, מלכת הקרח שלו,
ואיכשהו, בכל פעם שעיניהם נפגשות הוא מפר את החוקים שלו ונמס בכל פעם מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
