נלחמת בטחנות

בכל פעם שאני שמחה קצת,שאני מרגישה רוגע,שאני מרשה לעצמי.

פתאום קורה משהו שמפר אצלי את השלווה,ואני שואלת את עצמי,למה לא מגיע לי להיות ככה? רגועה ושלווה ושלמה.

נזכרתי פתאום, שוכבת במיטה בשישי אחר הצהריים בסטס.

הוא היה חבר כל כך טוב שלי.

אהבתי אותו כמו שרק ילדות בנות 16 יכולות לאהוב.

עם כל הוודקה שזרמה לי בדם, והרעל החמור של השנאה כלפיי העולם.

וסטס עם העיניים הכחולות שלו, והאף השבור, עקום כל כך ומושלם.

הוא היה בן 19 אז, ובדיוק משוחרר מבית החולים גהה.

אני זוכרת איך סיפר לי בחסות המון אלכוהול על איך דודה שלו אחות אמו, התעללה בו מינית כשהיה בן 8.

ואיך גילה שהוא סכיזופרן,ועל ההתפרצויות הנוראיות של המחלה הזו שלו,שנראתה לי אז נורא רומנטית וקסומה, והיום לעולם לא הייתי נכנסת למיטה חולה כל כך.

היה איזה יום אחד, שהייתה לו אפיזודה מחרידה, והחור בקיר הגבס העיד על אגרוף כעוס שנכנס בו, ואמא שלו עדינה ושקטה ענתה לי לטלפון,ואמרה שסטס לא מרגיש כל כך טוב. וגם אני הרגשתי רע. וכל שרציתי היה לחבק אותו ולהבטיח שיהיה בסדר.