http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090heCopyright 2026 דולסינאה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13291310<div align="right" dir="rtl">אתה של אחרת ולא שלי. נראה לי שזה מסכם את תחושותיי בנושא. זה לא משנה כמה אשכב במיטה בלילה ואבקש,ואבטיח ואתחן. זה המצב. כמה חיי חברה פתאום נהיו לי, המון חברות וחברים שקוראים לי לבוא. ואני תמיד תמיד עומדת מהצד ומביטה בהם קוראים אותי לא נכון,ושואלת את עצמי,מתי מתי מתי יהיה מי שיקרא בין השורות. של השימחה,והצחוק. אני כזו משעשעת. מצחיקה. וחיוך רחב כזה, ענק. איך למדתי בגיל 26 לשחק את המשחק. להניח לאנשים להתקרב אליי. לא להיות שנויה במחלוקת. היום כווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווולם אוהבים אותי. ורוצים בקרבתי, ועוד פיסה ממני ועוד אחת. ואני רק מרגישה ריקנות. אני כל כך מגניבה. כל כך תל אביבית. כל כך. אני חייבת להשתמש במילים שאני בזה להן- חיים שלי,ואהבה שלי, וכפרה עליך, ומאמי. </div>Fri, 01 Jun 2012 01:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (דולסינאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13291310http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709090&blog=13291310http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13247550<div align="right" dir="rtl">מאז שאני זוכרת את עצמי אני חולמת.ולחלומות שלי יש כוח משיכה.הם מושכים אותי אליהם.אל תוך היקום המקביל המופלא הזה בו אני בתוך עצמי.אני שלמה בתוכם.תמיד כשאני מתעוררת מחלום שמטלטל אותי במיוחד,אני מבלה את שארית היום חושבת עליו, חווה אותו, מפרשת בתוך עצמי.אני לא זקוקה לאיש שיפרש עבורי את חלומותיי,אני שם.אני מרגישה בהם.אני חולמת אותם.מגיל צעיר כל כך אני מרגישה שאני חולמת יותר מדי וחיה פחות מידי.</div>Sun, 06 May 2012 01:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (דולסינאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13247550http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709090&blog=13247550http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13235399<div align="right" dir="rtl">את אהבה אחרת שלי. מסוג שונה לגמרי. ולא כי יש לך כוס ושדיים, אלא כי את, יודעת אותי. את מכירה את נקודות התורפה שלי מגיל צעיר כל כך, ותמיד יודעת איך ללכת סביבן מבלי לפגוע, לגעת נגיעות עדינות כאלו, מרפרפות על כל מה שצריך לגעת בו אבל כואב מדי. העיניים המחייכות שלך בשמש של ים,אני מתה על זה.</div>Sat, 28 Apr 2012 23:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (דולסינאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13235399http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709090&blog=13235399http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13220858<div align="right" dir="rtl">בכל פעם שאני שמחה קצת,שאני מרגישה רוגע,שאני מרשה לעצמי. פתאום קורה משהו שמפר אצלי את השלווה,ואני שואלת את עצמי,למה לא מגיע לי להיות ככה? רגועה ושלווה ושלמה. נזכרתי פתאום, שוכבת במיטה בשישי אחר הצהריים בסטס. הוא היה חבר כל כך טוב שלי. אהבתי אותו כמו שרק ילדות בנות 16 יכולות לאהוב. עם כל הוודקה שזרמה לי בדם, והרעל החמור של השנאה כלפיי העולם. וסטס עם העיניים הכחולות שלו, והאף השבור, עקום כל כך ומושלם. הוא היה בן 19 אז, ובדיוק משוחרר מבית החולים גהה. אני זוכרת איך סיפר לי בחסות המון אלכוהול על איך דודה שלו אחות אמו, התעללה בו מינית כשהיה בן 8. ואיך גילה שהוא סכיזופרן,ועל ההתפרצויות הנוראיות של המחלה הזו שלו,שנראתה לי אז נורא רומנטית וקסומה, והיוםלעולם לא הייתי נכנסת למיטה חולה כל כך. היה איזה יום אחד, שהייתה לו אפיזודה מחרידה, והחור בקיר הגבס העיד על אגרוף כעוס שנכנס בו, ואמא שלו עדינה ושקטה ענתה לי לטלפון,ואמרה שסטס לא מרגיש כל כך טוב. וגם אני הרגשתי רע. וכל שרציתי היה לחבק אותו ולהבטיח שיהיה בסדר. </div>Sat, 21 Apr 2012 00:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (דולסינאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13220858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709090&blog=13220858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13215786<div align="right" dir="rtl">בילדותי הייתי כותב סיפורים קצרים. הייתה לי חיבה מיוחדת לסיפורים נוגעים ללב, הדמויות שלי תמיד חוו איזו טרגדיה בחייהם ובאופן כזה או אחר צמחו ממנה. אני חושבת שזו הייתה משאלת לב סמויה, לצאת מתוך טרגדיות פרטיות מחוזקת. אהבתי לכתוב ככה פנים מול פנים, בגובה העינים על דמויות,ילדים כמוני,אנשים כמוני,נשים וגברים כמוני,שחווים. ובכל סיפור שלי היה איזה טויסט כזה, איזה פאנצ' סופי אקורד סיום בו היה נגמר. היה לי בגיל 16 חבר,שמו היה לי. לי שלי לי. כתבתי אז סיפור קצר,אני לא זוכרת את פרטיו המדויקים רק שורה אחת, שהלילה השחור הוא נקודות נקודות של כל האנשים שמתו אי פעם, והכוכבים הם נקודה בוהקת עבור כל אדם שהיה אי פעם מיוחד. אמא של לי נפטרה כשהוא היה בן 8 מסרטן השד. הנה גוזל פצוע לטפל בו. יום אחד הקראתי ללי את הסיפור (שלי-של לי) והוא אמר לי אז, ואני זוכרת כמה זה נגע בי, "זה משפט שאמא שלי הייתה אומרת לי". עיניו דמעו כשהקשיב בשקט למילים, ואני זוכרת שאז הייתה הפעם הראשונה בה ידעתי שיש לי כוח. שלמילים יש כוח. </div>Tue, 17 Apr 2012 23:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (דולסינאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13215786http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709090&blog=13215786http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13210937<div align="right" dir="rtl">נשימה עמוקה אל תוך עוד שבוע של שגרה. ואני חוזרת אליה רעננה, כמו רסיסי אוקיינוס מלוחים. אני נושמת עמוק אל ריאותיי את ריח המלח העדין. ואם אהיה בת מזל ואזדקן ואני לא יודעת כלל,רק שאני רוצה. אילו צלילים עדינים מתנגנים לי עכשיו באוזניים,ואני קצת עצובה וקצת מאושרת, כפי שאני בדרך כלל כשאני כותבת. בכיתי פעמיים השבוע, והרגשתי שימחה משוחררת,וקירבה של אנשים שאני רוצה בקרבתם,וגם אור שמש שמשזף,לעולם לא שורף. אני אשתדל להיות אופטימית עם עצמי בשבוע הקרב. ואם אני אשתדל מספיק,דברים טובים יגיעו,אני יודעת. ככה. </div>Sun, 15 Apr 2012 01:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (דולסינאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13210937http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709090&blog=13210937http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13197579<div align="right" dir="rtl">כל כך רציתי. להיות זו שתחייך אליה את החיוך המכשף שלך בכל בוקר. יש אנשים שאתה מתאמץ עבור החיוך שלהם,ולפעמים זה קשה נורא, להיות לוליין בקרקס למען חיוך.</div>Sat, 07 Apr 2012 23:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (דולסינאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13197579http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709090&blog=13197579http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13180304<div align="right" dir="rtl">מה אני מרגישה?אתה חושב שאתה מאיים עליי עם הכתיבה האינטואטיבית שלך?אדוני עוד לפני שאתה בכלל חשבת על זה אני עשיתי.אז אתה מבקש ואני כותבת את עצמי לדעת.בלי שגיאות בבקשה.תודה.דפי בוקר, אני כותבת כל יום בנסיעה באוטובוס זה כל כך לא חדש לי שאני קצת...משתעממת?וכולם ככה נאבקים ואני זורמת.רק הויזואל קשה עליי.אישה של מילים לא מבטים.למה את מתכונת כשאת אומרת שואז אני איתך באוטו והכל שקט ואתה מסביר לי ויש לך חיוך שמדבר ועיניים יש צורך שאמשיך לכתוב כדי שתבין?אתה לא מבין בכלל ולא הבאת שום גיל.אתה סתם אוקסימורון בחיי.</div>Thu, 29 Mar 2012 02:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (דולסינאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13180304http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709090&blog=13180304http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13124950<div align="right" dir="rtl">מתחשק לי נורא.. לעשות אהבה עם מילים.ולמרות שאתה חושב שאני סתם,שוכבת במיטה,ורק מגלגלת מילים על קצה לשוני,זה אפילו לא קצת.נכון.והיום למדתי איך המילים האלו יכולות לבטא, בלי סימני פיסוק אפילו. סימני פישוק, כמו רגליים מפושקות לרוווחה,לב מפושק לרווחה, הלב שלי.ולמרות שאני קצת נופלת לפעמים,בעיקר כשאני רואה אותך מגניב אליי מבט מהקצה השני של החדר,ובורח בצעדים מהירים ממני,ולמרות שהמילים האלו נשארות ללא שם וללא פנים,כאן בחשיכת החדר האטום פתוח הזה,אני מתגאה בהן ובעצמי מאוד.כי אני עושה איתך אהבה דרך המילים שלי,ואתה דרך המבטים החטופים האלו.ורד הקריאה משפט ארוך,ושאלה- איך נוכל לעשות אותו קצר יותר? טהור יותר,ואתה אמרת "עץ מסתכל על המים"ופתאום ראיתי בעיניי רוחי את הטוהר של המשפט הזה, נקי כל כך, ועץ אחד בודד, מביטאל מים.אני לא מים,ולא רוח,ולא אדמה.אני אש.</div>Tue, 20 Mar 2012 00:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (דולסינאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13124950http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709090&blog=13124950http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13121296<div align="right" dir="rtl">יש לי תחושה שכבר חייתי את החיים האלו בעבר, הייתי במקומות הללו, ראיתי והכרתי את האנשים האלו,שנאתי ואהבתי את עצמי כל כך, ואני עדיין שונאת ואוהבת. אני מתעוררת בבוקר,ומתבוננת בגוף הערום הזה במראה,ומתחשק לי לחבק את עצמי כל כך,לצאת מתוך העור של עצמי ולחבק את הקליפה החיצונית הזו שאני כל כך מנסה לעצב לשביעות רצוני שלא מגיעה אף פעם. ובכל פעם אני מוצאת איזה קורבן חדש לתלות בו את פחדיי ותקוותיי,ובכל פעם האכזבה לא מאחרת להגיע,כי אין אביר על סוס לבן שיבוא ויציל אותי מהשממון הזה של תחושת ה"הייתי כבר",ואני אמצא משמעות בחיים האלו רק ביום בו אלמד שזה מה יש, ועם זה ננצח. אני לא יודעת איך כבר מלאו לי 26,ואני עדיין בפנים כל כך ילדה,ויום יבוא ואהיה אישה זקנה בת 80 עם עיניים כחולות בורקות בילדותיות שמתבוננת במראה ורואה אישה זקנה בת 80 שבפנים מרגישה בת 5,מעניין אם אז אהיה שלמה עם מי שנשקף אליי מהצד השני. מעניין אם אז יהיה מי שיאחוז את ידי המגוידת מלאת כתמי הזקנה, וייראה את האישה הצעירה והיפה שאני היום. </div>Mon, 19 Mar 2012 00:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (דולסינאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709090&blogcode=13121296http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709090&blog=13121296