נלחמת בטחנות

בילדותי הייתי כותב סיפורים קצרים.

הייתה לי חיבה מיוחדת לסיפורים נוגעים ללב, הדמויות שלי תמיד חוו איזו טרגדיה בחייהם ובאופן כזה או אחר צמחו ממנה.

אני חושבת שזו  הייתה משאלת לב סמויה, לצאת מתוך טרגדיות פרטיות מחוזקת.

אהבתי לכתוב ככה פנים מול פנים, בגובה העינים על דמויות,ילדים כמוני,אנשים כמוני,נשים וגברים כמוני,שחווים.

ובכל סיפור שלי היה איזה טויסט כזה, איזה פאנצ' סופי אקורד סיום בו היה נגמר.

היה לי בגיל 16 חבר,שמו היה לי.

לי שלי לי.

כתבתי אז סיפור קצר,אני לא זוכרת את פרטיו המדויקים רק שורה אחת,  שהלילה השחור הוא נקודות נקודות של כל האנשים שמתו אי פעם, והכוכבים הם נקודה בוהקת עבור כל אדם שהיה אי פעם מיוחד.

אמא של לי נפטרה כשהוא היה בן 8 מסרטן השד.

הנה גוזל פצוע לטפל בו.

יום אחד הקראתי ללי את הסיפור (שלי-של לי) והוא אמר לי אז, ואני זוכרת כמה זה נגע בי, "זה משפט שאמא שלי הייתה אומרת לי".

עיניו דמעו כשהקשיב בשקט למילים, ואני זוכרת שאז הייתה הפעם הראשונה בה ידעתי שיש לי כוח. שלמילים יש כוח.