חברים יקרים! החלטתי לוותר על ההקדמה היום, לעשות לכם טובה גדולה ולעבור ישירות לפרק! קבלו אותו:

אמיל.

רדפו אחרי. רדפו אחרי כל כך הרבה זמן, ולא שמתי לב. כששמתי לב, הספקתי לספור. לספור את הדקות, את הנשימות ואת חוסר האוויר שהיה לי כשרצתי. ידעתי שרודפים אחרי, ופחדתי. זה היה פחד מתמיד, פחד שיתפסו אותי. פחד שבעבר הייתי בטוח שלא יהיה לי, פחד בלתי נשלט.

אז רצתי. רצתי עד שכבר לא הרגשתי את הרגליים. רצתי עד שכבר לא יכולתי לנשום, עד שהכרחתי את עצמי עד הסוף להודות בעובדה שהיא שינתה אותי- ושכנראה כבר לא אחזור לאחור לעולם.

הנערה שכישפה אותי, הנערה ששינתה אותי. שמילותיה נגעו בליבי בכל פעם מחדש, שהרגשתי כי אני נתון לשליטתה האלוהית, שהרגשתי מחובר אליה יותר מתמיד- הנערה הזאת. בת הים המופלאה.

וכשרצתי, לא חשבתי על החיים שהיו לי. על מה שניסיתי להחיות מחדש- החברות, הבנות, הגוף ההורס והנרקיסיסטיות הכובשת- ובעיקר לא חשבתי על מה שהלך לאיבוד מראש. זה היה כל כך רחוק ממני באותם הרגעים, והלב הורה ללכת קדימה.

כשרצתי, גם הדמעות נזלו בלי סיבה. לא רציתי לבכות, לא הרגשתי צורך. הפחד שיתק והיובש ייסר- והכאב בגוף התפשט כמו מחלה מדבקת.

לא הצלחתי להסביר דבר, וכמעט לא הצלחתי להרגיש. הכאב הפך מייסר יותר ויותר, ובדיוק כשהגעתי לחוף- העפתי מבט אחד אחורה. לא היה אף אחד,  לא היה דבר- ופתאום הגוף הרשה לעצמו ליפול. הריאות לא מסוגלות לנשום, העור לא מחייה את עצמו ויותר מהכול- הרגליים קורסות. בפעם ההיא, שהרגשתי נרדף, הגוף לא הקשיב ללב אפילו מעט. הייתה לו כמיהה עזה למים הכחולים, היו לו חלומות על קרירות בלתי נשכחת- אבל הגוף החליט להישאר בשלו.

כך נפלתי על הרצפה ועצמתי את העיניים. התעלפתי, ולא באמת זכרתי דבר. לא זכרתי את אותן ידיים שנגעו בי, לא זכרתי את הנשימות שהיו מסביבי, לא זכרתי את הקריאות שמסביב וההיסטריה, וגם לא את המסתורית שידעה מה לעשות איתי בסופו של דבר.

כל מה שזכרתי היו המים הצוננים שעטפו אותי בפתאומיות, ומחשבה אחת שלא הצליחה לעזוב אותי- הנערה קיימה את הבטחותיה. אני נמצא עמוק, עמוק בתוך הים.

                                                               ***

בתוך ימים ספורים, הכול החל להשתנות לנגד עיני. המחשבות כבר לא היו זהות, השאיפות היו שונות וההרגשה הייתה הפוכה לחלוטין. בתוך ימים ספורים הגעתי לאן שרציתי להגיע כל הזמן הזה- הגעתי למקום אחר. התרחקתי מכל מה ששנאתי פעם- התרחקתי מההורים, מהצביעות ומהכאב, שעכשיו אני מבין שלא הצלחתי להודות בו. רגשות של מצפון התחילו להחליק מסביבי, תחושות של ייחוד הציפו אותי והעליונות הזאת שהרגשתי הצליחה למלא בי את מלוא הפאר והגאווה.

הייתי בתוך הים, וההרגשה לא יכלה להיות נפלאה יותר.

אהבתי כל רגע צונן, כל רטיבות שעטפה אותי וכל נגיעה בגוף החדש שהתגבש לי- הסנפירים הירוקים, הבטן החשופה והקוביות ששמחתי להשוויץ בהן. אהבתי את השקט והעמימות שלאוזניי, את הרגשות המודחקים ואת העובדה שלא היה לי איכפת ממה שהיה- ורק מה שיהיה נראה לי משנה באותם הרגעים.

התחלתי לשחות קדימה- והמראות רק השתפרו עם הזמן. הצמחים, הסלעים, כוכבי הים והדגיגים הקטנים והמיוחדים שהיו בכל מקום. הים התיכון מעולם לא נראה טוב יותר בעיניי.

בהתחלה לא ראיתי בני ים נוספים. לאט לאט נזכרתי בכל הסיפורים המסתוריים של אותה נערה והבנתי שהם קיימים, ושבאפשרותי למצוא אותם. אבל התחושה של השקט והבדידות, רק אני והמחשבות, החלה למכר אותי- עד שכלל לא הייתי בטוח אם אני מעוניין בחברה. אני אוכל ללמוד הכול בעצמי.

התיישבתי על סלע חלקלק בודד שניצב ממש באמצע שום מקום. נשמתי עמוק, ונתתי לגוף לעשות את שלו- נתתי לו להשתנות. זה לא היה פשוט, לתת לגוף לשלוט בי לחלוטין- אבל בכל זאת, הייתי חייב זאת לעצמי. הייתי חייב להיות עבד לעצמי לזמן מסויים, ולא ההיפך.

ולפתע הגיעו הדמעות. הדמעות החלו לחנוק אותי. ניסיתי לחסום אותם- לא רציתי לבכות. רציתי להיות שונה, לא רציתי חולשות- רציתי כוח בלתי מנוצח, חוזק ופאר שיעמיד את כל בני האדם פעורי פה. משאלת ליבי כמעט התפוררה עם הדמעות- וקצת לפני שהרגשתי איך הלב שלי מתפוצץ מבפנים- הבטחתי לעצמי שלא אבכה. לא אבכה עוד לעולם.

                                                             ***

שכבתי על החול.

הוא היה מעורבב עם חצץ, ויכולתי להרגיש זאת. הידיים היו שמוטות לצדדים. שכבתי שם בכניעה, כמו עומד לגסוס אבל יודע היטב שלא. הכובד שהוביל את ראשי הצליח להכניע אותי, והרצפה הרגישה כל כך בטוחה. הייתי עבד לעצמי, והרגשתי חסר אונים.

שלושה חודשים חייתי כבן ים- בין הסלעים, הדגים והאלמוגים- מתרחק מכל רחשי בני ים מסביבי ומאותה מושבה שהייתי סבור כי נמצאת לא רחוק ממני. חייתי לבד, ולא היה דבר מספק יותר מזה.

עם הזמן התחושה חולפת. אהבתי לחיות לבד, אבל הבדידות החלה להכות בי והתחלתי לחשוב על דרכים אחרות בהן יכולתי להעביר את זמני.

ואז הרגשתי כובד. זה היה גוש אדיר שנדמה היה כי כלוא בתוך ראשי- חודר לתוכי ומנסה להשתלט על כל השאר. שכבתי שם ונתתי לגוף לעשות את העבודה- נתתי לכאב לדעוך מעצמו.

הכובד לא נעלם, וגם לא תחושת הכאב. המוח שלי התפוצץ, התפוצץ מדברים שלא יכולתי להצביע עליהם.

אחרי שלושה חודשים, ביום ההוא ששכבתי על החול המחוספס- עצמתי את העיניים. נתתי למילים קטנות שצצו במוחי לסחוף אותי. נתתי למיליוני מספרים להיחרט בזיכרוני ולמיליוני משוואות למלא את ראשי.

הרגשתי מלא- כל כך מלא עד שהדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לצאת החוצה ולנשום אוויר.

המספרים והמילים, החלו למלא לי את הזיכרונות. סוף סוף מצאתי תכלית לכל המעבר הזה- הבריחה, ההתקדמות. לשכוח הכול.

הראש האדים בהתאם לתחושת הכאב שעטפה אותי. אבל עם הזמן הבנתי שכאב זה לא היה. זה לא כאב בכלל.

באותו יום הצלחתי לעלות למעלה. התרכזתי בחוף הים שנמצא שם, התרכזתי בצורך להוכיח לעצמי שהשליטה היא עדיין בידיים שלי.

וכשעליתי למעלה, באותו היום, הבנתי סוף סוף הכול. הבנתי שידע עצום כבוש בתוך מוחי, הבנתי שאני יכול לחשב דברים שלפני כן לא יכולתי לחשוב עליהם. הבנתי הרבה דברים באותו היום, אבל הדבר העיקרי הייתה הנערה המסתורית- היא הצילה לי את החיים, היא הגשימה לי את החלום. ולא אראה אותה יותר לעולם.

מאותו הרגע השלמתי עם הכול. עם השינוי, החוכמה העצומה ומה שחמק לי מבין הידיים. זה היה הישג בשבילי, והחלטתי לחזור פנימה ולהרים ראש. ההחלטה לשנות את שמי התאימה את עצמה לשינוי שהתעצם בי, והרגשתי שלם עם כך.

ובפנים, יכולתי להרים ראש- לחייך ולצעוק בקול גדול- אני אמיל. אני בן ים. אני גאון. ואני מיוחד.

יותר לא כאב לי דבר.

                                                              ***

קראו לה לנה. והיא הייתה יפה, כל כך יפה עד שעיניי יצאו ממקומן. כל  כך יפה עד שיכולתי להרגיש את שערותיי מזדקרות כשהעפתי מבט לעברה, כל כך יפה עד שלא הייתה מוערכת מספיק.

קראו לה לנה, והיא הייתה בודדה. היא הייתה לא שייכת, בודדה ושקטה, לא הביטה לשום מקום ולאף אחד, וגם כשעקבתי אחריה לא הביטה אלי. למרות שהייתי בטוח שתביט בסופו של דבר.

קראו לה לנה, והיא לא הביטה אלי, גם לא בסופו של דבר. היא לא הבחינה בי, ולא באף אחד אחר. שקעה בעצמה, לא הרימה אף ולא דבר אחר- היא הייתה לנה, והיה לה סוד אחד גדול שהיה כלוא בתוך מוחה.

יכולתי להצביע על כך בכל פעם שהסתובבה. כשהשיער הבהיר התנופף לצדדים, החזייה התכולה והסנפירים התואמים נראו שלמים רק מעצם היותם שלה. יכולתי להצביע על החלק הזה שרציתי לפענח, החלק שהשתוקקתי אליו יותר מכל.

קראו לה לנה, ורציתי אותה כל כך. לא ידעתי מה רציתי, לא ידעתי למה. ידעתי שאני רוצה לגעת.

רציתי לגעת בה כל כך עד ששמעתי אותה לוחשת לתוך מחשבותיי, גם כשלמעשה לא אמרה דבר.

לנה גרה בבית קטן לא רחוק ממרכז המושבה התיכונית, שבאופן מפתיע הייתה קרובה מאוד למקומות בהם הסתובבתי.

בשלב מסויים התחלתי להשתעמם. ידעתי כבר על הכוחות שלי- הצלחתי לשלוט במים כמעט בכל הצורות האפשריות, קראתי כל ספר אפשרי על בני ים ובאובססיביות חקרתי מעט יותר על הנערה המסתורית- דבר שנראה ככישלון גדול במיוחד. אז ניגשתי לשם. הבקתה שלה הייתה חמודה, ומעט שונה משאר הבתים באזור- ישנה יותר, קטנה יותר אבל איכותית יותר. כך לפחות הרגשתי.

דפקתי שלוש פעמים. ואחרי כמה שניות הדלת נפתחה. לנה לא עמדה בפתח, אלא מישהי אחרת- לימים הבנתי שהיא הייתה אמליה.

"כן?" היא כיווצה עיניה בחוסר הבנה.

"היי." חייכתי, מרים ראש בגאווה וחיוכי מעט משועשע. "אפשר להיכנס?"

היא הרימה גבות. "אני לא יודעת מי אתה. למה שאני אכניס אותך?"

ובדיוק כשבאתי לענות, ראיתי אותה. מבעד לפתח הדלת הצר שהסתפקה בו אמליה, ראיתי את שערה הזהוב והמתולתל, מתנופף לו כמו תמיד במים הקרירים. משב מים הגיע אלי פתאום, והרגשתי משהו.

לא אהבה, לא רצון לגעת, לא תשוקה. הרגשתי חיבור.

כשלנה התקרבה לדלת והבטתי לתוך עיניה, ידעתי שהיא מרגישה בדיוק את אותו הדבר.

                                                           ***

"אתה חייב להפסיק לעשות את זה."

לנה נראתה סוערת באותו הערב. הייתי עושה זאת בקביעות- עורב לה. כשהייתה יוצאת הייתי ניגש אליה. מנסה בדרכים שלי לשכנע אותה לבוא איתי למסעדה, לשבת איתי על החוף, לתת לי להיכנס ולבחון את הבית שלה. עשיתי זאת כמו שהרגשתי שצריך- ניפחתי את החזה וחייכתי בהגזמה. לנה החווירה למראה שלי באותו הערב, ודווקא אז הרגשתי הכי שלם עם הגישה שלי.

"אני רק רוצה שתצאי איתי." הרמתי גבות. היא התעלמה והחלה ללכת לכיוון הצמחייה הגדולה, במטרה ללקט אצות לארוחת הערב. עקבתי אחריה.

"איזה מן בן ים אתה בכלל?" היא שאלה, קוטפת צמחים ירוקים שהשתלבו עם צבע הסנפיר הירקרק שלי. "לא ככה מחזרים אחרי בנות ים. אתה צריך להזמין אותי לריקוד לפני הכול, וזה צריך להיות על פני האדמה. ובכלל, למה שתרצה להזמין אותי, אני סתם חוצנית במושבה הקטנה הזאת."

"אני  בכלל לא שייך למושבה הקטנה הזאת." הודיתי.

לנה נעצרה לפתע והסתובבה אלי בחדות, בוחנת אותי עם עיניה היוקדות. "אתה נודד?" שאלה בפליאה.

הנהנתי. בן ים נודד, כך הם קראו לזה.

לנה שתקה למשך כמה זמן. בזמן הזה הצלחתי להבחין כמעט בכל פריט לבוש שהונח על הגוף שלה.

שערה היה פזור, סרט של צדפים קטנטנים הונח בקצה גולגולתה ככתר, וצמידים מצדפים ואבני טופז עיטרו את ידיה. חזייתה נשארה כחולה, אך נוספו לה פנינים לבנות שעיטרו את כתפיותיה. עורה הלבן, החלק, שאף לשלמות. כל דבר בה משך את תשומת ליבי- והשינוי בי נראה פתאום גדול מתמיד.

"בוא נלך מחר בערב." היא חייכה. "למקום שתמיד רציתי ללכת."

"בסדר."

לנה חזרה לבית ואני לא המשכתי לעקוב אחריה. צפיתי בה שוחה לכיוון השני, בעוד פני מועדות לכיוון ההפוך.  מאחור היא אפילו נראתה טוב יותר, לא יכולתי להסביר.

ופעם לא האמנתי באהבה.

לא האמנתי בחמלה, רגשות ובטח שלא אהבה- מלכת הרגשות. אבל דווקא החשיבה הטכנית שגיבשתי, ההסתכלות על הכול כמשוואות, גרפים ואינטגרלים, המחשבות חסרות הרגשות- דווקא הן הצליחו להעצים בי משהו שלא רציתי להעצים.

פעם לא האמנתי באהבה. למעשה אח שלי היה זה שלא האמין בה, אבל אני תמיד האמנתי בו- ולכן תמיד האהבה חמקה מבין שתי ידי.

אבל עכשיו הוא כבר לא נמצא, ואין במי להאמין. עכשיו אני רוצה להאמין באהבה.

ובדיוק אז, בנקודה ההיא, נזכרתי בו, נזכרתי בהכול. הגעגוע הכה בי בפתאומיות, גורם לי להבין אחת ולתמיד מה ביקשתי.

ולמרות מה שהיה נראה מבחוץ, למרות המרידות, הכעסים והדברים שבעזרתם ניסיתי להסתיר- כעסתי על הנערה. לברוח זה לא הפיתרון. אף פעם אי אפשר לברוח.

מקווה שהיה נחמד (: כרגיל, הגיבו בבקשה! הערה קטנה ששכחתי לציין: הפרק הבא הוא המשך של הפרק הזה... כלומר נקודת מבטו של אמיל ממשיכה. חתכתי את זה באמצע כי זה יצא ממש ממש ארוך, ונראה לי שעכשיו הרבה פרקים יהיו ככה. או שאני אחצה לשניים, או ששתי נקודות מבט יכנסו בפרק אחד... אז צפו לבאות (: