http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754על החיים בתוך ומחוץ לים. פרק מפורסם מדי שבוע...heCopyright 2026 צלה של הרוח. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12230489<div align="right" dir="rtl">יצאתי הביתה לסופ"ש! וזה אחד הדברים היפים ביותר שיש בחיים... כל כך כיף לחזור למציאות. אני מרגישה כאילו יש לי חיים כפולים. זה כל כך שונה שזה לא יאמן... תמיד רצים, תמיד עושים שכיבות שמיכה, וצריך להיות מסודרים ולא לשכוח שום דבר אף פעם. זה מעייף ומבאס, אבל הבנות מדהימות אז זה די נחמד בסך הכל (: כמו שהבטחתי, אני מעלה פרק... תהנו המון! אמיל. מהר מאוד הבנתי שהבדידות לא הייתה בשבילי. כשהפכתי לבן ים זה היה בסדר. לעכל את המעבר, להשתמש בכוח שלי ולנסות לשגע את העולם. ואחרי שפגשתי את לנה, הכול איבד מחשיבותו. אתם יכולים להגיד שאני מקשקש. אתם יכולים להגיד שאלו שוב אותן קלישאות שחוזרות על עצמן בזו אחר זו. אבל קלישאות הן קלישאות כי הן נכונות. כי יותר מדי אנשים חשבו שהן נכונות. אז עכשיו אני מאמין באהבה. אני מאמין בחציית הגבולות לשם האהבה, ובכל השטויות האלו שכנראה ממש לא נשמעות כמוני. אני מאמין בדברים שלא הייתי מאמין בהם פעם. אני מאמין באנשים, אני מאמין בחברות. ואני מאמין גם בלנה. חזרתי אליה על ארבע. ארבעת הרגליים היו מטאפוריות, וממשיות מאוד בתוך הראש שלי. פיזית חזרתי על שתיים, ואז על סנ</div>Sat, 25 Dec 2010 10:58:00 +0200hanit1992@windowslive.com (צלה של הרוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12230489http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=707754&blog=12230489http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12220456<div align="right" dir="rtl">קוראי 'עמוק לתוך הים' היקרים- אני מתגייסת!סוף סוף הגיע היום בו גם אני מצטרפת לשרשרת החיול הצבאית, והאמת היא שאני אפילו מתרגשת (: והסיבה העיקרית שאני מתרגשת, היא כי הספקתי לעשות את כל מה שרציתי לפני הגיוס, ובין הדברים שהספקתי - הספקתי לסיים את עמוק לתוך הים. אני מוכרחה להגיד שמה שפירסמתי עד עכשיו זוהי רק מחצית הדרך, וכי יש עוד כ-50 עמודי וורד של סיפור שאני מקווה שישמור על הרמה שלו. אני רוצה להמשיך לפרסם, והיות שהסיפור כבר כתוב, אין סיבה שלא יעלה פרק כל שבוע... בדיוק כמו שהיה עד עכשיו. ובכלל, זאת דרך נהדרת לשמור על קשר עם המציאות האזרחית, בין בסיס אחד לשני ומעבר מירוק לירוק. אז חשוב לי להדגיש, שהגיוס שלי, אין פירושו שיופיע פרק בכל חודש. אלא בכל שבוע. אני אעלה אותם בסופשים, ואם אני סוגרת, אחותי כבר עוברת קורס מלא כדישתוכל להעלות אותם במקומי! השינוי היחיד הוא שאני לא אוכל להגיב לכל אחד ואחד במהירות, אלא רק בסופשים או ברגילות (חופשות צבאיות). אני לא אכתוב משהו כמו 'תודה לכם על התקופה הנפלאה בעולם' כי למרות שהיא הייתה נפלאה, היא לא הולכת לשום מקום. אני יודעת שהכל ישתנה, אבל על</div>Sun, 19 Dec 2010 15:34:00 +0200hanit1992@windowslive.com (צלה של הרוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12220456http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=707754&blog=12220456http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12210730<div align="right" dir="rtl">נקודת מבט של לנה. גם הפרק הזה ארוך, כי ראיתי שאהבתם, ובעיקר בגלל שכל הפרקים האלו יצאו ארוכים משום מה. תהנו! *חשבתי להתחיל לתת שמות לפרקים. כדאי? (וגם כמובן, לתת שמות לכל אלו שכבר פרסמתי). לנה. ומדהים איך שברגע שהמוח מתרגל למשהו אחד – קשה להרגיל אותו למשהו אחר. אמיל היה מהיר. הוא היה מהיר יותר ממני, יותר מאריאל, ולא נראה דבר שיוכל לסמן לנו איפה הוא יכול להיות. מצאנו את עצמנו מחפשים אותו בנרות. אלפי אנשים ישבו על החוף באותו היום, מתענגים על פיסות השמש שנשארו באותן השעות בחוף הים. חיפשתי בעיניי את הבלונדיני שיצוץ ממקום לא מוכר, את הגובה ואת האגדה. חיפשתי את אמיל, והמוח ידע זאת. מאז הוא הקפיץ את ליבי בכל פעם שבחור צעיר ובלונדיני עבר לצידנו, נותן לי לבהות בו בצורה משונה ולהסית מבט כשקלט אותי. זה לא היה אמיל, אף אחד מהם לא היה. אריאל הלך לצידי. שנינו הבטנו לצדדים ועינינו סרקו את האזור שוב ושוב, מחליפים צדדים, מתמקדים בפריטים שונים, מנסים למצוא רמזים. "מה את חושבת שקרה לו?" לחש אריאל בהיסוס כשהתרחקנו מההמולה שעל החוף. עיקמתי פה ואת הכתפיים משכתי. לא היה לי מושג לאן הוא יכל ל</div>Mon, 13 Dec 2010 19:34:00 +0200hanit1992@windowslive.com (צלה של הרוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12210730http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=707754&blog=12210730http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12194955<div align="right" dir="rtl"> *** במשך שנתיים שלמות מסכה הייתה מונחת על הפנים שלי. אף פעם לא החלפתי או ניקיתי אותה. היא הייתה מסכה עם כל הלכלוך שהצטבר במשך השנתיים האלו, בעלת קימורים לא נאותים וצבעים לא מחמיאים. לאט לאט כבר לא הצליחה להסתיר דבר. כולם הבחינו במסכה שלי. לא יכולתי להאשים אותם- כזאת לא מוצלחת, מתיפייפת ושקרית. ואני הייתי היחיד שלא הבחין בה. כשהגעתי לכאן, חשבתי שאוכל להוריד אותה. השתוקקתי לרגע בו אוכל סוף סוף להחזיר הכול להתחלה- להתחיל מחדש, להיות מי שהייתי קודם- אמיר שהאמין באהבה למרות הכול, אמיר שאף פעם לא היה פופולארי יותר מדי, אמיר התמים שנדמה היה כי תמיד ידע לעשות את הדבר הנכון. אבל המסכה לא ירדה. את המסכה לא הסכמתי להוריד. לנה ואני נפגשנו על המזח באותו היום. קורות עץ ישנות הונחו בזו אחר זו, יוצרות כניסה ישירה אל מעמקי הים. עמדתי שם וחיכיתי לה, כדי שתקיים את הבטחתה. המסכה הייתה הדוקה לפנים שלי. הייתי קרוב מאי פעם לבית, לעולם הקודם ולמלחמות שהיו לי עם עצמי. המסכה התהדקה, כי כך רציתי- לחשוף מעצמי כמה שפחות. ידעתי שרציתי להגן על עצמי, שזאת הייתה טקטיקה אוטומטית של הגוף שלי, ואכן- גם הגוף ל</div>Sun, 05 Dec 2010 21:49:00 +0200hanit1992@windowslive.com (צלה של הרוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12194955http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=707754&blog=12194955http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12175988<div align="right" dir="rtl">חברים יקרים! החלטתי לוותר על ההקדמה היום, לעשות לכם טובה גדולה ולעבור ישירות לפרק! קבלו אותו: אמיל. רדפו אחרי. רדפו אחרי כל כך הרבה זמן, ולא שמתי לב. כששמתי לב, הספקתי לספור. לספור את הדקות, את הנשימות ואת חוסר האוויר שהיה לי כשרצתי. ידעתי שרודפים אחרי, ופחדתי. זה היה פחד מתמיד, פחד שיתפסו אותי. פחד שבעבר הייתי בטוח שלא יהיה לי, פחד בלתי נשלט. אז רצתי. רצתי עד שכבר לא הרגשתי את הרגליים. רצתי עד שכבר לא יכולתי לנשום, עד שהכרחתי את עצמי עד הסוף להודות בעובדה שהיא שינתה אותי- ושכנראה כבר לא אחזור לאחור לעולם. הנערה שכישפה אותי, הנערה ששינתה אותי. שמילותיה נגעו בליבי בכל פעם מחדש, שהרגשתי כי אני נתון לשליטתה האלוהית, שהרגשתי מחובר אליה יותר מתמיד- הנערה הזאת. בת הים המופלאה. וכשרצתי, לא חשבתי על החיים שהיו לי. על מה שניסיתי להחיות מחדש- החברות, הבנות, הגוף ההורס והנרקיסיסטיות הכובשת- ובעיקר לא חשבתי על מה שהלך לאיבוד מראש. זה היה כל כך רחוק ממני באותם הרגעים, והלב הורה ללכת קדימה. כשרצתי, גם הדמעות נזלו בלי סיבה. לא רציתי לבכות, לא הרגשתי צורך. הפחד שיתק והיובש ייסר- והכאב בג</div>Thu, 25 Nov 2010 18:17:00 +0200hanit1992@windowslive.com (צלה של הרוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12175988http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=707754&blog=12175988http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12162519<div align="right" dir="rtl">אפתח את נאום הפתיחה הרגיל בהצהרה: חברה, מחר זה מגיע! הארי פוטר!! למרות שאת הספרים קראתי לפחות חמש פעמים, אני אוהבת לראות את הסרטים! התרגשות... חיכיתי כל כך הרבה לסרט הזה... נראה לי בכל מקרה שאני אלך בשבוע הבא... סתם לא בא לי צרחות והמולה של ההקרנות הראשונות... :\ ואחרי שהצהרתי על כך, נעבור לפרק! אריאל. ולפעמים, אחרי שהעצבים כל כך גדולים והמתח כל כך עצום- הגוף נרגע, גם אם אין לכך סיבה מיוחדת. את אמליה לא מצאנו, אבל אחרי כל כך הרבה זמן של חיפושים ואחר צהרים רטוב אחד בו הוצאתי את כל מה שהיה לי על הלב- פתאום הצלחתי להירגע. זה היה פיזי יותר מנפשי- הרפיה, כמו אחרי שיעור יוגה מוצלח- כל עוד אתה באמת מאמין ביעילות של זה. את אמליה לא המשכנו לחפש, אבל באופן מפתיע, הסוד הגדול שלי שהוצאתי החוצה ואמיל שהיה מדאיג במיוחד, הצליחו להשכיח ממני לכמה רגעים את חוסר הוודאות שהייתה לי לגביה. ובנוסף, היה שם העולם הפרטי שלי. העולם ששכחתי ממנו למשך כמה זמן, ומתוך צער צמח לו מחדש, מחכה לרגע בו יוכל לחדור לתוך ידי ולפרוץ החוצה. אמיל הפך חיוור יותר ויותר עם כל בוקר שראינו אותו. הוא כבר לא היה מזמזם</div>Wed, 17 Nov 2010 19:38:00 +0200hanit1992@windowslive.com (צלה של הרוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12162519http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=707754&blog=12162519http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12150129<div align="right" dir="rtl">פרק חדש. סליחה על האיחור של היום, פשוט עבדתי אתמול ולא הספקתי להעלות... אני מקווה שתאהבו. תודה רבה על התגובות של הפרק הקודם! אני באמת אוהבת את כולכם... עשיתם לי שמח (: גם אני הרגשתי שהפרק הקודם היה מעט איטי. אני מקווה שזה יהיה מהיר יותר. יש יותר התפתחות, אז אני חושבת שכן. כמה דברים שמתחשק לי לחלוק (: -קראתי השבוע ספר מקסים שנקרא 'הנערה מהמרפסת ממול' של נאוה מקמל - עתיר. ספר מדהים. הוא משלב הווה ועבר, היסטוריה יהודית וישראלית. באמת ספר מומלץ, נראה לי שכל אחד יצליח להתחבר אליו באיזשהו מקום. (: -אל תראו את הסרט 'האקסים של החברה שלי.' פשוט אל תעשו את זה לעצמכם! אני לא מבינה איך הסרט הנוראי הזה עדיין משחק בקולנוע שאני עובדת בו... בחיי. זוועה. שיעמום. שטחיות. אל תגידו שלא הזהרתי... :P - בא לי להחזיר לנקוק למישהי יקרה ומוכשרת מאוד שכותבת סיפור מדהים שנקרא - המוציא להורג. הוא רק התחיל (2 פרקים התפרסמו בינתיים) והוא פשוט מצויין, וזוהי רק ההתחלה. מארי המדממת היא הכותבת, והיא מוכשרת ברמות מטורפות. קצת קשה לתאר. בקיצור, מומלץ מאוד! - הערות לגבי הפרק בסיומו... לנה. זה היה שבועיים</div>Wed, 10 Nov 2010 15:37:00 +0200hanit1992@windowslive.com (צלה של הרוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12150129http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=707754&blog=12150129http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12135935<div align="right" dir="rtl">התחשק לי לעלות פרק, ובגלל זה אני מעלה יום מוקדם יותר (: יש עיצוב חדש, כפי שאתם יכולים לראות! נכון שהתמונה יפה? אני מרוצה מאוד! וגם יש תחושה של ים עכשיו... קודם היה חיוור מדי :\ אז קבלו את פרק מספר 14. אריאל. היה זה הרגע בו הכול איבד משמעות. הרגע בו הקול הקטן שנמצא בחלק האחורי של המוח השתלט על העניינים. כשהמוח קלט, כשההבנה נחתה עלי בכזאת פתאומיות- הוא הורה לי לצאת. לצאת מן המים. זה לא היה משנה לאן, אפילו לא משנה מדוע. העיקר להתקרב- להתקרב לאיפה שהיא הייתה. לפעמי הדחף לעשות דברים מסוימים תמיד שם- אתה לא יכול לשלוט על זה, על הקול הקטן הזה בראש שמסרב להקשיב לרצונות שלך ופועל אך ורק לפי רצונות התת מודע- והקול הזה הורה לי להתחיל לרוץ. רצתי, שומע ברקע את קולותיהם של לנה ואמיל- מתערבבים להם כמו בחלום בלהות בשעות הלילה, צועקים לי לעצור את עצמי ומיד. אבל הקול ההוא, שפועל במינימום היגיון ומקסימום אינטואציה בלתי נשלטת, לא מקשיב גם לקולות מבחוץ שמנסים לחדור לתוכו. הוא אדון לעצמו, ולעצמו בלבד. וניסיתי לדבר, להגיד ולהזיז- ולמרות שזה לא הזיז לאותם גלים שהתרוצצו בתוך מוחי, הר</div>Tue, 02 Nov 2010 14:07:00 +0200hanit1992@windowslive.com (צלה של הרוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12135935http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=707754&blog=12135935http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12125092<div align="right" dir="rtl">אז זה פרק לא כל כך ארוך, כפי שהזהרתי. הוא מנקודת מבטו של אמיל (כבר אמרתי שכיף לכתוב את הקטעים שלו?) אני כל כך שמחה שאני עומדת בזמנים כמו שצריך (שמתם לב כמה מדוייקת אני?) אישית, אני אוהבת מאוד את הפרק הזה. חוזרים שוב לנקודת העבר של אמיל, אבל הפעם דברים ממש מתקדמים. תודה על התגובות הקודמות אנשים! אז לפני הפרקקבלו שיר רקע (: אני פשוט חושבת שהוא ממש ממש יפה (שמתי בכוונה עם המילים כי הן די מתאימות... אה ובגלל שהקליפ מופרך ודי מטריד...) לפרק! אמיל. הנערה שלא הסכימה לחשוף את שמה, גם לא הסכימה לחשוף כמעט שום דבר אחר. היא הייתה יפה ומהפנטת, והתחושה שהרגשתי כשהייתי איתה התחילה למכר אותי, והפכתי להיות זר אפילו לעצמי. זה עיצבן אותי, ההשתלטות הזאת. הרגשתי שמשהו כישף אותי בניגוד לרצוני, שהידיים לא יכלו לזוז כשרצו והמבט המהופנט שלי לא הצליח להגיב לשום דבר אחר- מלבד העיניים האלוהיות שלה שנתנו את התחושה כאילו משהו לא בסדר בה, או אפילו בסדר מדי. ניסיתי למנוע את ההשתלטות שלה עלי- ניסיתי להרחיק אותה מהמחשבות, מהתהיות ומהחלומות- אך היא כאילו נכנסה בלי רשות, עם החיוך והעינ</div>Wed, 27 Oct 2010 15:54:00 +0200hanit1992@windowslive.com (צלה של הרוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12125092http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=707754&blog=12125092http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12111969<div align="right" dir="rtl">פרק נוסף וטרי במיוחד! אני מודיעה מראש - הוא קצר. אני לא יודעת למה אבל עד פרק 14 כזה יצאו לי פרקים ממש ממש קצרים. אבל אחרי זה, אל תדאגו - כל פרק הוא שלושה או ארבעה עמודים של וורד (שזה המון יחסית)... אני משתדלת לכתוב אותם ארוכים יותר עכשיו, אז יש למה לצפות! *בפרק יש תפנית מעורפלת ובלתי צפויה - ולא יכולתי להגדיר זאת יותר טוב! אז בלי פטפוטים נוספים - הפרק: אריאל. ולפעמים גם יכולתי לשמוע דברים שאחרים בכלל לא יכלו. הבחנתי בזה מאז שהעולם שלי התהפך לו כך, והצלחתי בדייקנות מוחלטת כמעט לחוש בנשימותיהם של העוברים והשבים לצידי, ואפילו בקצב פעימות ליבו של רועי ושל אנשים נוספים שכמעט נגעתי בהם כשעברו לידי. שמעתי כל כך הרבה דברים קטנים, רשרושים דקים שרק כלבים אולי יכלו לשמוע. אמיל שיער ברמה הפיזיקאלית שרמת הדציבלים שקולט הגוף שלי השתנתה, שאורך גלי הקול שהצלחתי להבחין בהם גדל יותר ויותר ושבכלל הפכתי להיות קשוב יותר ורגיש יותר מבעבר, בלי קשר לפיזיקה. לפעמים הצלחתי לשמוע גם מחשבות. אלה לא היו בדיוק מחשבות חדות, או דיבורים בתוך הראש שלי כמו ששמעו בני ים כשהיו מתחת למים, אלא יותר לחישות לא</div>Wed, 20 Oct 2010 16:28:00 +0200hanit1992@windowslive.com (צלה של הרוח)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707754&blogcode=12111969http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=707754&blog=12111969