אפתח את נאום הפתיחה הרגיל בהצהרה:

חברה, מחר זה מגיע! הארי פוטר!! למרות שאת הספרים קראתי לפחות חמש פעמים, אני אוהבת לראות את הסרטים! התרגשות... חיכיתי כל כך הרבה לסרט הזה...

נראה לי בכל מקרה שאני אלך בשבוע הבא... סתם לא בא לי צרחות והמולה של ההקרנות הראשונות... :\

ואחרי שהצהרתי על כך, נעבור לפרק!

אריאל.

ולפעמים, אחרי שהעצבים כל כך גדולים והמתח כל כך עצום- הגוף נרגע, גם אם אין לכך סיבה מיוחדת.

את אמליה לא מצאנו, אבל אחרי כל כך הרבה זמן של חיפושים ואחר צהרים רטוב אחד בו הוצאתי את כל מה שהיה לי על הלב- פתאום הצלחתי להירגע.

זה היה פיזי יותר מנפשי- הרפיה, כמו אחרי שיעור יוגה מוצלח- כל עוד אתה באמת מאמין ביעילות של זה.

את אמליה לא המשכנו לחפש, אבל באופן מפתיע, הסוד הגדול שלי שהוצאתי החוצה ואמיל שהיה מדאיג במיוחד, הצליחו להשכיח ממני לכמה רגעים את חוסר הוודאות שהייתה לי לגביה.

ובנוסף, היה שם העולם הפרטי שלי. העולם ששכחתי ממנו למשך כמה זמן, ומתוך צער צמח לו מחדש, מחכה לרגע בו יוכל לחדור לתוך ידי ולפרוץ החוצה.

אמיל הפך חיוור יותר ויותר עם כל בוקר שראינו אותו. הוא כבר לא היה מזמזם לעצמו שירים מטופשים, כבר לא היה מחייך חיוכים משועשעים ומנסה לרדת עלי בכל הזדמנות. הוא כבר הפסיק להציק ללנה בכל הקשור לחברות שלהם, הפסיק עם בדיחות ציניות ומשחקי מילים שאף פעם לא הצלחתי להבין למה היה עושה אותם. השיער הבלונדיני כבר לא סימן עצבים כשהתקרב, אלא דיכאון בעיקר- וכך שהותו של אמיל באותו החדר הפכה להיות שעה שקטה וכמעט בלתי נסבלת.

לא היה לנו מושג לאן נעלם למשך כל כך הרבה שעות. על החוף לא ראינו אותו, גם לא בביתה העל קרקעי של לנה, לא בשכונות הקרובות שטבעו בתל אביב הגדולה ולא בסביבת המושבה שבתוך המים.

כשהוא היה חוזר, לא שאלנו דבר. כשהיה יושב בשקט בבית, מרים את סנפיריו ונושם עמוקות, לא העזנו להתקרב. המחשבה הפחידה את שנינו- אותה תיבת סודות שחשבנו שמסתיר שם.

אז בעיקר ניסינו לשכוח מהכול. ניסינו לשכוח מאיך שהפכנו מכאלו לכאלו, מאיך שפעם היה אמיל ואיך שהוא עכשיו, מאמליה שגרמה להזיותיי ולאמונה השלמה שהיא עוד נמצאת שם, מחפשת אותי בנרות.

לשכוח הייתה משימה קשה. הזיכרונות של בני הים היו מפותחים יותר מזיכרונותיהם של בני האדם, וברגע שתחושת השיכחון הופיעה, הזיכרון ריפא אותה מיד. שיכחון זה מחלה, לפי אמונת בני הים- ולכן כמו מערכת חיסונית אנושית, המרפא קליל ואוטומטי.

והזיכרון הביא כל אחד מאיתנו לנסות ולשכוח, גם אם זה לא יקרה- להעסיק את עצמנו עד עיוורון חושים, עד שכבר לזיכרון לא יהיה הכוח להילחם.

אז לנה עסקה בכוח שלה באופן תמידי. היא הייתה יוצאת וחוזרת מהמים אינספור פעמים, נחושה לנסות ולחזק את עצמה גם למעלה וגם למטה- מקווה שיבוא היום, כך אמרה, והכוחניות הלא בריאה הזאת שנחתה עליה תועיל למישהו. לפעמים הייתה מציבה אותי כשפן הניסיונות שלה, ואני הייתי נענה בחיוב לכל הצעה. הייתי עומד מולה והיא הייתה מנסה להתרכז- מצליחה להפוך את הבטן והמוח שלי רק ממחשבות אובדניות, ולאט לאט מצליחה גם לשלוט בעצמה לחלוטין. מאז, לנה נראתה לי כל כך כוחנית מכל הבחינות, ולא רכה וחביבה כמו ששידרו שאר בנות הים המגונדרות. מדי פעם, כשהייתה מנסה לבעוט בחבורת גבעולים שאספה מבין הסלעים שלצד הבקתה שלנו, או כשהייתה על החוף, שוברת סלעים בשבריריות וכוחניות כאחד- יכולתי בזווית העין להבחין באמיל, מציץ בה מחויך. למרות שהם חשבו כך, לא הייתי תמים מכדי להבין שהיה ביניהם משהו, ושהמתח היה עצום יותר משנדמה.

ואני רק ישבתי על החול שעל חוף הים, ונהניתי מהעולם שלי. העולם שחשבתי שאבד מזמן, אך היה כאן ממש לידי במשך כל הזמן. נשענתי על אחד הסלעים שבנו את הרכס שעטף את החוק, מחברת בין ברכי ועט ישן בידי- מזכירים לי את העולם שהיה פתוח בפני פעם – עולם הכתיבה.

הוא לא היה דומה לעולם בני הים משום בחינה. העולם הזה היה בטוח. הוא היה פתוח לכל אחד, מלוכד ומלא הזדהות. לעולם הזה הגיעו כל הסוגים של האנשים – אלו שרצו לפרוק, אלו שהיו צריכים משהו שייחד אותם, אלו שכישרונם לא הותיר להם ברירה, ואלו שהכתיבה פשוט זרמה מתוך עורקיהם והחוצה. הקבוצה האחרונה הייתה הקבוצה שלי.

את נפלאות הכתיבה גיליתי בדרך מאוד שגרתית, מתוך שעמום מתמשך של חופש גדול מדי אחד, ומתוך יותר מדי שעות סביב הטלוויזיה.

כך, מתוך השעמום, נבנתה לה שגרה סודית שרק אני, המחברות והעפרונות ידענו עליה. הזמן עבר, וגם המחשב הנייד החל להתעדכן בכל מה שקשור לכך. אבל הכתיבה הייתה תמיד שלי, הסוד ששמרתי לעצמי, ולא רציתי שאף אחד ישמע, ידע או ירגיש.

כך, חשתי, כשאני אמות, כולם יתאספו סביב הקבר שלי. אימא ורועי בזמן השבעה ישוטטו מעט בחדר שלי, יחשפו סודות, ינסו להבין מה גרם לבן שלהם לקפוץ מהגג. או מה גרם לו לנהוג בשכרות. או מה גרם לו לחצות את הכביש ולהידרס על ידי נהג משוגע, שהתחרט כל כך הרבה אחרי שעשה זאת. ובין מחשבה למחשבה, ידעתי שימצאו את העולם שלי. שהוא יפורסם בכל העולם ושאף אחד לא ישכח מי הייתי.

ומשום מה, מתחת למים, זה היה יותר מזה. זה היה צורך. מיליון מילים שמתרוצצות בתוך הראש שלי, מילים שמתחברות למשפטים- מילים שמנסות לצאת החוצה.

כשנכנסתי לעולם הזה, היה קשה לי לצאת. ולא התחרטתי לרגע. ההתמכרות הייתה מהירה, ולמרות שלא קראתי מהר כמו אמיל, המילים החלו להתפרע במוחי בזו אחר זו, והצלחתי להוציא הכול החוצה. זאת הייתה הקלה .

ובדיוק כשהתרגלנו לשגרה הלא נורמאלית שהייתה לנו, לעצב שהצליח למכר את כולנו ולשקט הנצחי- הייתה דפיקה בדלת.

לא הכרנו אף אחד, לא ציפינו לאף אחד. החיים החברתיים שלי היו קיימים רק למעלה, ולמטה לא הספקתי לרכוש לעצמי דבר- מלבד לנה ואמיל, שהפכו להיות חברי נפש אמיתיים, גם כשהיה נדמה שלא.

ביום שדפקו בדלת, אמיל היה בבית, אני בדיוק חזרתי מהחוף- והדפיקה ההיא הקפיצה את שלושתנו.

לנה יצאה מחדר השינה הקטן, פניה שואלות ומצחה מכווץ. היא סימנה לאמיל ללכת לחדר השני והוא ציית בכניעה יתרה. רק אז, ניגשה ופתחת את הדלת.

בהתחלה לא ראיתי במדויק. האיש שעמד שם היה כולו צל ורק את הדי פניו שנפלו על פרצופיהם של אמיל ולנה הצלחתי לראות. כשהתקרבתי, הבחנתי בבן ים מבוגר מן המניין- סנפירו בצבע ברונזה דהוי ופניו מזוקנות למחצה.

"שלום." בירכה אותו לנה בנימה חסרת הבנה. רק אז שלושתנו הבחנו בסימן קטן שהיו מוטבע בקצה סנפירו- זה היה עיגול אדום וקטן ובפנים היה מודפס באותיות קידוש לבנה 'ש.ד.י'

"שירות הדואר הימי" שלף אמיל בלחישה את שלושת המילים מהמילון שהיה מונח במוחו- שלושת המילים הראשונות ששמענו ממנו מזה כמה ימים.

"יש לי הודעה רשמית ממועצת אקוודור. תלונה על פולש נמסרה למועצה, וחשד להסתרת ועידוד פלישה מפני לנה ואריאל, חברי הלהקה. שמות המשפחה לא ידועים, סימנים מזהים- דולפין כחלחל, כוכב זהוב." הוא דיבר כמו רובוט, בחוסר רגש מוחלט ונשמע קצת כמו מזכירה אלקטרונית- שפתיו זזות אך פניו לא מקושרות אליהן בשום צורה. זקנתו התחדדה עם המילים השונות שיצאו מפיו, והיה נדמה הפקוחות לרווחה ניסו להפנט אותנו ללא הצלחה.

"מי זה, לנה?" לחשתי. לנה החזירה לי מבט שואל, ורק אמיל שעמד ממש לצידה הסתכל פתאום בעיני ושלף בקול רם.

"אקוודורמן. הוא סוג של שליח דואר רשום של בני הים. ההודעה המדויקת מוקלטת בתוך המחשבות שלו והוא קורא אותה בקול רם. ממש כמו רובוט. הוא לא יכול לשמוע דבר ממה שאנחנו אומרים, וההודעה מתחילה לפעול בהתאם לצלילים של הקול שלנו."

ולאחר כמה שניות, האקוודורמן המשיך.

"התלונה נמסרה ונבדקה על ידי מקורות מהימנים בלהקה. מאחר והוכח כי הכול אמת, ולא נמצאו הורים בסביבה לשאת את נטל האשמה, עליכם להתייצב לחקירה ומשפט בקרחת המועצה, בעוד כשבוע מהיום.   אם לא תתייצבו, רשאים האקווה וחברי המועצה להפעיל את הכוח הדרוש כדי שתעשו כן. וכן תענשו בהתאם. בכבוד רב, חברי מועצת להקת אקוודור."

ועד שהספקנו לקלוט את הנאמר, ולבחון את פניו המשונות של האקוודורמן מעט יותר, הוא כבר נעלם מעינינו. ורק שובל של בועות הושאר אחריו.

                                                                           ***

חוסר המודעות יכלה להוציא אותי מדעתי. יכולתי לא לישון לילות ולא לאכול בימים- אם הייתה לי חוסר מודעות לדבר מה, אם לא שותפתי, אם לא ידעתי. הצימאון לידע אף פעם לא עטף אותי- ופתאום מתחת למים, הצימאון גדל.

באותו רגע, כשישבנו שלושתנו בשקט למשך אותו זמן ממושך אך מוגבל, דמיינתי איך נראה מוחו של אמיל ואיך המחשבות שלו עובדות. הוא נראה כל כך מכונס בעצמו, אך מלא מידע.

אמיל נראה לי באותם הרגעים כמו הערפד של הידע- צימאון למשהו מסויים, וגם את כל האמצעים הטובים ביותר להשיג זאת. אני רציתי דם של ידע- אבל הוא לא טפטף ישר לתוך מוחי.

נכנסנו לבפנים וסגרנו את הדלת- מזועזעים מהמילים ומהטון הרובוטי המוחץ. פניה של לנה היו מלאות דאגה, האדישות של אמיל איבדה מעט מעצמה ואת פני שלי יכולתי רק לנחש- הלם קרב וחשש גדול, או פחד גדול עוד יותר- לא הצלחתי להחליט. הפחד מחוסר המודעות, חוסר הידע.

הייתה שתיקה. זאת הייתה שתיקה של פחד מהול במחשבות אובדניות שנראו על פני שלושתינו. אבל המחשבות לא היו על האדם הזקן והקול הרובוטי המוזר שהיה חקוק בראשו. הם גם לא היו על האקווה, המסר המאיים שלו או העובדה שבית הספר ברח לנו מהראש. המחשבות, לפחות שלי, היו על כל השאר.

"מה זה היה?" שלושת המילים היחידות שיכולתי לפלוט יצאו ממחשבותיי באותו הרגע.

"אין לי מושג." אמרה מיד לנה. "גם אם הם הבינו שאמיל לא רשום אצל האקווה, הוא לעולם לא יקרא פולש. לא שמעתי על המושג הזה בקרב בני הים, והסתובבו כאן המון בני ים נודדים שרק אחרי שנה או יותר ביקשו לסלק אותם."

אצל בני הים היו המנהגים המשונים ביותר- לא היו להם תאריכים, ואת הימים הם ידעו לפי ספירה מדויקת, לפי אירועים מיוחדים או לפי עונות. למספר את הימים, לפי לנה, נראה לבני הים מנהג לא יעיל ומעט מוזר- שהרי לתת לכל יום מספר היה מעשה מחפיר בעיניהם. בני ים הקדישו כמעט לכל דבר ערך סנטימנטלי, במיוחד לדברים דוממים אליהם לא גילו בני אדם מעט סימפטיה.

"הוועדה הזאת היא די כוחנית ממה שקראתי." פתח אמיל, עיניו מונחות על הרצפה. הוא היה שוב עצמו, אך אני ולנה הבנו את הדפוס, וידענו שמיד אחרי כן יחזור לקדמותו. "היא מורכבת משכבת האצולה של השבט. הטופ שבטופ. יש להם כוח השפעה עצום- במיוחד על המלך. הם מחזיקים כמחצית מכוחות הקסמים של המלך ויכולים לשלוט על כל דבר שקשור למערכת החינוך התת ימית. אם נגיע לוועדה זה לא רק שנוכל לעוף מהשבט- אלא שהם יוכלו לגלות בדיוק מי אנחנו ומאיפה באנו. לפי 'ההיסטוריה של השבט התיכוני בדורות הים התיכון' הם עושים בדיקה מאוד מקיפה של מי שעומד אצלם לדין."

"נדמה לי שכבר משהו מזה הם גילו. יש לנו שבוע, אני מניחה, להבין על מה מדובר." אמרה לנה.

אמיל היה בטוח בעצמו, והיה נדמה לרגע שהמבטים הכבויים שהיה שולח לעברנו באותה התקופה נעלמו כליל, אבל מיד שקע חזרה בבדידותו וצרותיו, ופניו שהורמו לכמה רגעים, הפכו שוב לנפולות ועייפות.

"היי..." קראה לנה והתיישבה לצידו. "אתה בסדר?" היא הניחה את ידה השמאלית על כתפו וליטפה אותה קלות. אמיל לא הביט בה. הוא לא הביט בדבר למען האמת.

לנה התרוממה כשראתה שדבר לא עובר. המראה הפחיד אותה, וגם אותי.

וכל הצימאון הזה שהגיע פתאום, הצימאון לדעת, גרם לי להתנסות שוב בכוחותיי הטריים. בטנה של לנה התכווצה ולבה החל לפעום במהירות. משיכה וזרמים חשמליים קטנים שיגעו את גופה, והכול התעצם כשהסתכלה לעברו. זה לא היה סוד- היה שם משהו.

לנה התיישבה לצידי בחזרה, שנינו בוהים באמיל בו זמנית וחושבים על דברים אחרים. יכולתי להבין מלנה שהיא חושבת עליו, ואני כתמיד, חשבתי על אמליה- גם כשניסיתי למנוע מעצמי לעשות זאת.

אבל מהר מאוד יישרתי ראש ופקחתי עיניים. ניסיתי לקלוט את המצב, את הרגשות, ולבנות לעצמי מודעות חדשה.

"אז מה יהיה עכשיו? מה עושים?"

לנה הביטה לעברי "אנחנו צריכים להבין מה קורה כאן. ובכלל, אנחנו צריכים הסחת דעת."

ובאיזשהו מקום, לנה צדקה. היינו צריכים הסחת דעת. אני הייתי צריך אותה לפחות. משהו חדיש ומלהיב, משהו שיוכל לקחת את המוח שלי למקומות אחרים.                                                  

אני ולנה החלפנו מבטים מלאי הסכמה, וצפינו אל אמיל שלפתע התרומם ממקומו ושוב כיווץ את פניו בייסורים. הפעם לנה לא ויתרה, ואני הלכתי בעקבותיה.

"אמיל, די כבר!" היא צעקה. "זה לא מצחיק וכבר אי אפשר לעבור על זה ככה. אתה יכול פשוט להגיד לי מה יש לך?"

אמיל רק הניד בראשו והחל ללכת לכיוון הדלת.

"אתה לא יכול לעשות את זה כל פעם. אנחנו באמת דואגים לך." קראתי לעברו. "אל תיעלם סתם שוב. אנחנו נעזור לך."

זאת הייתה קבוצת תמיכה לא מוצלחת. אמיל המשיך ללכת, ואני ולנה עקבנו אחריו כמו צמד כלבים, על פנינו פרצופים מעט חסרי אונים, מודאגים ובעיקר מבולבלים. אמיל החל להתנשף, פניו שתפסו מעט צבע שוב החווירו וסנפיריו רעדו קלות. אבל דבר לא עצר אותו- הוא פתח אל הדלת ויצא החוצה.

לא היינו צריכים לקרוא מחשבות כדי להבין שהוא עלה למעלה, ושאנחנו חייבים לעקוב אחריו- אחרי אותו סיכוי למודעות נוספת שיכלה ליפול בידינו.

תגובות בבקשה! (: אשמח כתמיד! תודה על הקודמות, אגב. אתם מדהימים אנשים, באמת.