פרק חדש. סליחה על האיחור של היום, פשוט עבדתי אתמול ולא הספקתי להעלות...

אני מקווה שתאהבו. תודה רבה על התגובות של הפרק הקודם! אני באמת אוהבת את כולכם... עשיתם לי שמח (:

גם אני הרגשתי שהפרק הקודם היה מעט איטי. אני מקווה שזה יהיה מהיר יותר. יש יותר התפתחות, אז אני חושבת שכן.

כמה דברים שמתחשק לי לחלוק (:

-קראתי השבוע ספר מקסים שנקרא 'הנערה מהמרפסת ממול' של נאוה מקמל - עתיר. ספר מדהים. הוא משלב הווה ועבר, היסטוריה יהודית וישראלית. באמת ספר מומלץ, נראה לי שכל אחד יצליח להתחבר אליו באיזשהו מקום. (:

-אל תראו את הסרט 'האקסים של החברה שלי.' פשוט אל תעשו את זה לעצמכם! אני לא מבינה איך הסרט הנוראי הזה עדיין משחק בקולנוע שאני עובדת בו... בחיי. זוועה. שיעמום. שטחיות. אל תגידו שלא הזהרתי... :P

- בא לי להחזיר לנקוק למישהי יקרה ומוכשרת מאוד שכותבת סיפור מדהים שנקרא - המוציא להורג . הוא רק התחיל (2 פרקים התפרסמו בינתיים) והוא פשוט מצויין, וזוהי רק ההתחלה. מארי המדממת היא הכותבת, והיא מוכשרת ברמות מטורפות. קצת קשה לתאר. בקיצור, מומלץ מאוד!

- הערות לגבי הפרק בסיומו...

לנה.

זה היה שבועיים בדיוק אחרי שהתחלנו לחפש את אמליה, כשמצאתי את אמיל שוכב על החוף באמצע הלילה. נראה שתמיד היה עושה את זה בשלב מסויים- לוקח את עצמו למקום שהייתה משמעות בשבילו בעבר.

זה היה בשתיים לפנות בוקר. אריאל ישן עמוק בשעה הזאת, שקוע בתוך הקונכייה שלו בתנוחת כפית. השקט ששרר בבקתה שלנו באותו הלילה, גרם לי לקום ולבדוק את קונכייתו של אמיל- שהייתה ריקה, כפי שחשדתי. הייתי רגילה לאנחותיו של אמיל בלילות, ואני ואריאל כבר סיגלנו זאת לשגרה שלנו. אבל באותו לילה, השקט צרם לי.

יצאתי החוצה. ידעתי שאמיל אוהב לבלות את הלילות על החוף, כשאין אף אדם שעלול להפריע למחשבות שלו, שלפעמים היה נדמה כי היו דקיקות כמו חוט רקמה.

היה קר בחוץ, והרגשתי בקור למרות שהיה לי חם. היציאה מן המים תמיד הותירה את חותמה, והקרירות של המים בהשוואה לאוויר החם הותירה בגופם של בני הים חוסר פרופורציות, במיוחד בלילות.

את אמיל לא היה קשה לזהות. שערו הזהוב בלט גם בחשכה המוחלטת כמעט, ובגדיו המעוצבים שסחב מביתו לפני כמה ימים הונחו על גופו ברשלנות, כיאה לאופי חסר הסדר שלו.

כשהתקרבתי הבחנתי בעיניו שהיו עצומות בחוזקה. חשבתי שניסה לדמיין משהו בכוח, להירדם בכוח או לחלום על משהו שלא הצליח לחלום עליו. שניות ספורות עברו עד שהוא זיהה אותי, ואז פקח את העיניים במהירות והתרומם בבהלה, מבטו מובך ומפוחד בו זמנית.

"מה את עושה פה?" הוא לחש. הוא תפס לפתע את ראשו בחוזקה, לוחץ על רקתו כאילו מנסה לאחות כאב.

"אתה בסדר?" התיישבתי לידו. עיניו שוב נעצמו בחוזקה. הושטתי יד לגעת בו. המצח שלו היה לוהט. מבטו היה המום, פיו היה פתוח למחצה, משוחרר. "אתה לוהט." הודיתי במבוכה ואת היד משכתי חזרה לכיוון שלי.

"תשכבי איתי?" הוא פלט פתאום. הבטתי אליו במבט מופתע ואיימתי, מבחינה בגבותיי שהתכווצו להן פתאום ובגופי שהתרחק אוטומטית ממנו. לא הצלחתי להאמין שהוא מעלה את זה שוב.

"מה?" קולי נשמע מזועזע.

חצי חיוך טיפשי התפרס על פניו פתאום, אך עדיין נראה רפה וחלש, מתאים את עצמו לחיוורונו של אמיל באותם הרגעים.

"התכוונתי לשכב על החול. ביחד. אני מרגיש הרבה יותר טוב ככה."

"אה.." אמרתי במבוכה, משפילה את ראשי.

נשכבתי על החול מיד, ואמיל נשכב אחרי. המבוכה עדיין הדהדה בראשי והורגשה על לחיי. לא הייתי צריכה לגעת בהם בשביל להבין שהן לוהטות, כמעט כמו אמיל למען האמת.

"יותר טוב עכשיו?" שאלתי. נשאתי אליו מבט, והוא בחזרה. היה נראה שזה המצב אליו שנינו מגיעים בסופו של דבר, ואין דבר שימנע את זה. גורל, אפשר להגיד.

הוא הנהן בראשו וסובב מבטו אל השמיים. "את מבינה שהתנאים שלך לא הגיוניים, נכון?"

חייכתי. "זה מה שאמרת גם בפעם הקודמת. ולי זה עדיין לא משנה. כשתהיה מוכן זה יקרה. בינתיים אני לא רואה את זה.."

"אני לא מסתיר שום דבר ממה שאת חושבת, לנה."

"אני לא טיפשה, אמיל. אתה מסתיר טוב מדי מכדי שיהיה לי הוכחות, אבל אתה לא מצליח לשלוט על הבעות הפנים שלך כמו שאתה חושב שאתה מצליח."

שנינו השתתקנו, שקועים במחשבות. מחשבותיי שלי נדדו מצד לצד, וייחלתי פתאום לכך שהייתי יכולה לקרוא את המחשבות שלו.

"אתה באמת חושב שאמליה חיה?" שאלתי פתאום. לא הבנתי למה עלתה לי השאלה הזאת, ולא הבנתי למה דווקא עם אמיל או למה דווקא ברגע הזה. כששמעתי את הרעד שעטף את הקול שלי, הבנתי שזה היה בגלל שפחדתי. פחדתי כל כך- והחדות של אמיל הצליחה איכשהו לטאטא את הדברים מתחת לשטיח.

נראה היה שהשם העביר בגופו של אמיל צמרמורת. הוא עצם שוב את עיניו בחוזקה, ולקח נשימה עמוקה. אז, פתח את עיניו באיטיות- הן נראו פתאום גדולות מבדרך כלל, והביט בדיוק לתוך העיניים שלי.

"אני לא יודע." הוא מלמל. קולו רפה, וטון דיבורו מהוסס. לא הצלחתי להאמין לכך שהפחד הצליח לשטות גם בו. "אולי היא לא." הוא אמר במהירות, כאילו מכריח את עצמו לקחת צד בעניין הזה.

כיווצתי עיניים והבטתי אליו. הייתי בטוחה שהוא הסתיר משהו. הוא לא היה אמיל, הציניות כאילו נעלמה לה, ובצורה קסומה כלשהי הוא לא הצליח להרגיז אותי. כשחשבתי על זה, כבר כמה ימים עברו מאז שצעקתי לעברו 'אידיוט' בפעם האחרונה, ונראה היה שהייתי מרבה לעשות זאת פעם.

"מה אתה מסתיר הפעם, אמיל?"

הוא לא ענה. רק סגר את פיו במהירות, ממשיך לעצום את עיניו בחוזקה.

"אני לא חושב שהיא חיה." הוא אמר אחרי כמה זמן. הוא אמר זאת בנשימה אחת, אותה נשימה שנדמה היה שבשבילה שאף כל כך הרבה אוויר עד שריאותיו כמעט התפוצצו. "אני חושב שטעיתי. כנראה שאלו היו הזיות. זה פשוט לא הגיוני שהיא תרחיק לכת עד כדי כך, ולא תשאיר לנו שום סימן בדרך."

שתקתי. את המידע שבו חשדתי כל כך, בלעתי בשתיקה. הבנתי שפחדתי מאריאל ומהתגובה שלו, יותר מאשר פחדתי מהעובדה שלא נצליח למצוא אותה. במקום כלשהו בפנים, ידעתי שהיא כבר לא, ושזה לא עומד להשתנות.

"אתה תספר לו? או שאתה לא רוצה להודות בעובדה שטעית?" אמרתי לבסוף, כשכבר לא נשאר דבר לומר.

"כבר הודיתי שטעיתי. אני אדבר איתו מחר ואגיד לו מה אני חושב." הוא אמר באדישות.

הנהנתי בשתיקה והישרתי מבט למעלה, חוזרת להביט בכוכבים, בוחנת אותם אחד אחרי השני בעניין. אמיל סובב את ראשו אלי, ועיניו ננעצו בי בעוצמה. הוא לא אמר דבר, אבל הוא גם לא היה צריך.ידעתי בדיוק על מה הוא חושב.

"אתה יודע שהתשובה היא עדיין לא." אמרתי. את המבט לא החזרתי אליו, הוא נשאר שקוע בכוכבים, בוחן את כוכב הצפון בשקיקה.

"אני יודע. אני פשוט לא מבין מתי כן."

"כשתספר לי דברים. כשתפסיק להחביא את עצמך מתחת למסכה הלא ברורה הזאת." חיפשתי את הכוכב הנופל. זה שיסמן שיש מהות להתבוננות שלי, ושזאת לא סתם  דרך להתחמק מהמבט שלו. למרות שאת התשובה לכך כבר ידעתי.

"לספר לך מה?"

"דברים. כמו למשל למה נראה שהמצב הזה תמיד מושך אותך אליו- למה אתה תמיד נעלם, והדבר הראשון שאתה עושה זה לשכב כאן על החול." חשבתי שראיתי משהו נופל. אבל זה היה רק מטוס לילי שחלף מעלינו, ממהר לשדה התעופה.

"זה מצב נעים. את לא חושבת?"

חייכתי בעייפות. "אני חושבת ששנינו לא נשיג את מה שאנחנו רוצים בדרך הזאת." ולא היה שום דבר. הכוכב לא נפל, וגם אמיל לא נפל. הוא נשאר חזק כמו סלע, אדיש כמו סלע, ומוזר יותר מתמיד.

בבת אחת אספתי את עצמי וירדתי חזרה למטה.

את אמיל השארתי שם על החול. עם העיניים החזקות, המבט הבוחן, המחשבות הרבות, והכוכבים שלא הצליחו ליפול. אפילו לא פעם אחת.

                                                          ***

אל תגיד את זה. זה היה צירוף המילים הרב ביותר ששמעתי באותו היום. אל תגיד את זה.

אריאל אסר על עצמו להקשיב, ואסר על האחרים להגיד. היינו כולנו בבית שלנו, והוא נע במהירות, מצד לצד ושוב לצד השני, והמשיך לצעוק. אל תגיד את זה.

"אל תגיד את זה. לא אחרי מה שאמרת." הוא סוף סוף הוסיף מילים נוספות למשפט ההוא, שיצא מפיו כל כך הרבה פעמים באותה השעה עד שהיה נדמה כי הוא נמצא בסטרס מסויים.

"אריאל.." אמיל אמר את שמו בשבריריות. לא היה שם חיוך משועשע. לא היה שם דבר. עיניו של אמיל נראו פתאום כבויות, מסתחררות יחד עם ראשו מצד לצד בחוסר החלטיות.

"לא!" אריאל צעק. הוא נעמד במקומו, מפנה את כל כולו לטווח ראייתו של אמיל, ומניף אצבע מאשימה לעיניו. "אל תגיד את זה. לא עכשיו, לא כשאנחנו כמעט מוצאים אותה. אתה יודע למה סמכתי עליך, אמיל? למה סמכתי דווקא עליך? בגלל הגאווה שלך. זאת הייתה הסיבה היחידה, אמיל. ועכשיו כבר אין לך כלום. אתה לא שווה כלום בעיניי. היא עדיין שם, אני מרגיש את זה."

"הגאווה שלי?" אמיל בלע את רוקו.

בכל הויכוח שלהם צפיתי מהצד. אריאל השקיף אליו ממרחק בשלב ההוא, פניו מאדימות יותר ויותר והזעם יוצא לו מבין האוזניים. הם לא הבחינו בי. ישבתי על הספה ואת הראש סובבתי מצד לצד, מתאימה את עצמי לדיאלוג שהתרחש ביניהם. בין זעם וכאב העברתי את עיניי, עד שהכול כבר נראה לי בלתי פתיר.

"סמכתי על זה שגם אם תבין שטעית, הגאווה שלך לא תיתן לך להודות. חשבתי שחטא הגאווה במקרה שלך יהיה נחוץ. חשבתי שנמשיך לחפש עד שנמצא. כי עכשיו אני כבר לא חושב שהיא חיה- אני בטוח."

"חיפשנו בכל מקום, אריאל. " התערבתי, מתרוממת מהספה ומתקרבת לעברו. "איפה היא יכולה להיות? לאן היא יכלה להיעלם? אני גם רוצה למצוא אותה. אני רוצה שהיא תחייה יותר משאתה חושב אבל-"

"אני מרגיש אותה, לנה." פניו השתנו לחלוטין. עיניו נפתחו לרווחה, מבטו הפך פתאום לכנה כל כך, מלא תקווה לשכנע אותי להאמין לו. "כך אני יודע בדיוק איפה לחפש. אני יודע איפה היא הייתה, אני יודע מתי פעם הלב שלה וגם בדיוק באיזה קצב."

ופתאום הנשימות הרגישו לי כבדות, העמידה בלחץ כבר לא הייתה מה שהייתה לפני זה. העיניים של אריאל, למרות היותם זהות לשלי, הצליחו לגרום לניצוץ הזה אצלי להידלק. רצון לדלוק אחרי הרמזים, ולא לעזוב עד שנמצא אותה. וכמו בכל סיפור אגדה מושלם, גם אני נזכרתי ברגעים היפים שהיו לנו ביחד- מותירה לתת המודע שלי לשדר לי דברים שיוכלו באמת להשפיע.

אבל ככל שהזיכרונות הפכו נעימים יותר, ככל שהמבט של אריאל חדר פנימה עוד ועוד, יותר ויותר הבנתי שלפעמים צריך להשאיר את הדברים מאחור, ושלפעמים זיכרונות צריך לשמר- ולא לנסות להחיות מחדש.

"אני לא חושבת שזה באמת מה שזה. אני חושבת שאתה מנסה להקל על עצמך..."

"גם אם הייתי אומר לך שזה הכוח שלי?"

"מה?"

"את אמרת שלכל אחד מאיתנו יש כוח. אמרתם שאני אמצא בקרוב את שלי. אז אני חושב שזה זה... אני יכול להרגיש את מה שאחרים מרגישים."

"זה לא כוח, אריאל. זאת תחושה."

"באמת? את יכולה עכשיו להרגיש מה שאני מרגיש? את יכולה להרגיש מועקה בלב, עקיצות של פרפרים שאוכלים לך את הבטן? את יכולה להרגיש את החומה שאמיל הציב לעצמו, את פעימות הלב המדויקות שלו? את כל זה את גם יכולה לעשות?"

אריאל צעק. הוא כבר סיים את הדיבור הרך, את המילים העדינות שמטרתן הייתה לשכנע אותי. הוא שוב האדים, חום עף מגופו החוצה ועיניו מתרוצצות ממקום למקום, מנסות לתפוס משהו שיוכל לנחם אותן.

"אני חושבת שאתה מדמיין את כל זה." אמרתי מבלי לחשוב פעמיים. השכנועים של אריאל התחילו להימאס. זה הרתיח את אריאל כצפוי. עכשיו הוא שחה מהר יותר ומהר יותר, בצורה שהתחילה להדאיג. העפתי מבט אל אמיל, שנראה אפילו משונה עוד יותר- הוא עדיין נראה כבוי, אלא שעכשיו, גם מנותק לחלוטין ממה שקורה סביבו. הוא לא הבחין במבטים שלי, אבל זה כלל לא הפתיע. את המבט החזרתי לאריאל, שזעם כל כך עד שנראה כי עשן יצא מאפו.

מצאתי את עצמי בחדר מלא תחושות שלא הכרתי לפני כן, והצמרמורת שהרגשתי אז לא יכלה להיות חזקה יותר.

ופתאום, משום מקום, הכול נעלם, לא הרגשתי דבר. היה ברור לי שמחשבות אלו הם פרדוקסאליות- ואם הרגשתי שלא הרגשתי כלום, בכל זאת הרגשתי משהו. אבל התחושה שהנשמה שלי נעתקה, שמשהו נשאב ממנה החוצה- הייתה קשה לפספוס.

כל אדם תוהה בשלב מסויים איך זה מרגיש כשאי אפשר להרגיש- מה אתה חושב, מה הגוף שלך עושה ומה הולך להיות הצעד הבא שלך. ואני כעת, בביטחון מלא יכולה להגיד- שאין לך מושג.

כשאתה לא מרגיש, אתה לא מרגיש דבר. זה לא רק דיכאון או שמחה שנעלמים מהגוף שלך- זה התרוקנות הלב, התרוקנות הנשמה, הטקט והיצר שהיה רגיל לעטוף אותך בכל השנים.

ולמרות שלא הרגשתי את זה אז- זה היה מדכא. חוסר במחשבות מיוחדות, בתחושות וכמובן באותן רגשות- שכולנו לוקחים אותם באופן כל כך ברור מאליו.

בבת אחת הרגשתי איך הפנים משתנות. איך העיניים מרפות, הלחיים נחות והשפתיים לא קפוצות. התיישבתי על הספה בבת אחת, את הרכות שזכרתי לא הרגשתי, גם ברטיבות כלל לא הבחנתי- ומאז, כל מה שהצלחתי לשמוע ולראות, היה טכני בלבד.

צלילים חדים של בועות פרצופים עקומים נועצים בי מבטים עמימות משונה נשימות עמוקות ואנחות קשות. ולכל אלה מתווספות נשימותיי שלי צלילי העוברים והשבים קולות של בני אדם שמבלים באחר צהרים שגרתי בים כל מחשבה קטנה וצפויה שלא יכולה להישמע כל רשרוש של דג סלע מתדרדר גלים שמעל פני המים ודברים שלא הצליחו לעורר בי שום ניצוץ באותם הרגעים.

לאט לאט, כך הכול התפוגג. המחשבות חזרו, תחושות הפחד והעצב נחתו חזרה בבטני והמוח מתקשה לשכוח- שלפני רגע לא היה בי כלום.

פתאום הבחנתי שאני יושבת על הספה. תחושה מוזרה עברה בי, ולא זכרתי דבר למרות שהרגשתי כי זכרתי הכול. "מה זה היה?" פלטתי לתוך ראשם של אריאל ואמיל.

"מה? הרגשת משהו?" קולו של אריאל היה מתחכם וסרקסטי באופן משונה. "או שאולי לא הרגשת? משהו כמו רוח ששואבת לך את הנשמה, שמרוקנת ממך את הרגשות? משהו כזה?"

ופתאום, כשראיתי את פניו והבחנתי בציניות הלהוטה שבקולו, האסימון הקטן ההוא נפל והבנתי למה הוא התכוון- ולזה שאני כנראה הייתי עושה את אותו הדבר.

"זה היית אתה." לחשתי. "אתה לקחת אותם ממני. אתה באמת יכול לעשות את זה- אתה יכול לשלוט ברגשות. אתה יכול להרגיש איך זה מרגיש. " ואת כל זה אמרתי בנשימה אחת, שהסתכמה בסיסמא אחת שליוותה את התיאוריה חסרת הבסיס שלנו. נשימה שלא לקחתי, נשימה אותה תפסה ההבנה הפתאומית שלי, המבט המתחכם על פניו התמימות של אריאל שלא הכרתי, הפנים הנדהמות שלי והשקט בקולו של אמיל שצרם לי באוזניים.

אריאל פתאום הרפה. שריריו כבר לא היו מתוחים, שחייתו הייתה מתונה, והופסקה בהדרגה עד שפשוט ניצב מולי. עיניו נעצמו באיטיות ונפקחו שוב- השלווה נחתה עליו משום מקום, שלווה כמעט מוחלטת.

"ואני מרגיש אותה. לא בגלל איזה כוח מיסטי שאני חושב שיש לי, לא בגלל קארמה או תחיית מתים. אני מרגיש אותה, כי אני יכול להרגיש. כי אני יודע להרגיש איך זה מרגיש."

ומהצד יכולתי גם לשמוע את אמיל. נשימותיו הפכו כבדות, ולפני שהספקתי לשאול אם הוא בסדר, הוא כבר פרץ החוצה, כאילו המים חונקים אותו והוא זקוק לאוויר.

באותו ערב, אמיל נעלם למשך יום שלם. ואפילו אריאל כבר לא הצליח להבין איך הוא מרגיש.

לגבי הפרק:

אז לא! לא שכחתי לפסק את אחד הקטעים, אל תדאגו. ניסיתי לעשות משהו. זאת כתיבה מיוחדת כזאת שמדמה מחשבות מיוחדות וטכניות מאוד, כשמקשיבים לכל ציוץ וכל דממה וכותבים כל פרט קטן. לקחתי את זה מהספר 'המאהב' למי שמכיר. זוכרים את ודוצ'ה? הסבתא שהייתה צמח ואז התעוררה? אז המונולוגים שלה נכתבו בדיוק בצורה הזאת. אני לא יודעת עד כמה זה הצליח לי. אני בטוחה שאני לא א.ב יהושע אבל אני מקווה שאיכשהו זה קריא ותורם לאווירה...

כרגיל, אשמח מאוד לתגובות! קבועים חדשים? מנויים? הכל יתקבל בשמחה!