התחשק לי לעלות פרק, ובגלל זה אני מעלה יום מוקדם יותר (:

יש עיצוב חדש, כפי שאתם יכולים לראות! נכון שהתמונה יפה? אני מרוצה מאוד! וגם יש תחושה של ים עכשיו... קודם היה חיוור מדי :\

אז קבלו את פרק מספר 14.

אריאל.

היה זה הרגע בו הכול איבד משמעות. הרגע בו הקול הקטן שנמצא בחלק האחורי של המוח השתלט על העניינים.

כשהמוח קלט, כשההבנה נחתה עלי בכזאת פתאומיות- הוא הורה לי לצאת. לצאת מן המים. זה לא היה משנה לאן, אפילו לא משנה מדוע. העיקר להתקרב- להתקרב לאיפה שהיא הייתה.

לפעמי הדחף לעשות דברים מסוימים תמיד שם- אתה לא יכול לשלוט על זה, על הקול הקטן הזה בראש שמסרב להקשיב לרצונות שלך ופועל אך ורק לפי רצונות התת מודע- והקול הזה הורה לי להתחיל לרוץ.

רצתי, שומע ברקע את קולותיהם של לנה ואמיל- מתערבבים להם כמו בחלום בלהות בשעות הלילה, צועקים לי לעצור את עצמי ומיד. אבל הקול ההוא, שפועל במינימום היגיון ומקסימום אינטואציה בלתי נשלטת, לא מקשיב גם לקולות מבחוץ שמנסים לחדור לתוכו. הוא אדון לעצמו, ולעצמו בלבד.

וניסיתי לדבר, להגיד ולהזיז- ולמרות שזה לא הזיז לאותם גלים שהתרוצצו בתוך מוחי, הרגשתי לאט לאט איך הריצה מצליחה לגבש אותי מחדש.

הסתכלתי לאחור, מבחין בלנה שמצליחה להדביק כמעט את קצב ריצתי, ואמיל החלשלוש שנשרך אחריה.

המשכתי לרוץ, הרוח מכה בי כל כך חזק עד שזה כמעט צורב, הקור והחום מבלבלים את גופי עד שזה כמעט מייאש- אבל דבר לא גורם לי להפסיק. דבר לא גורם לי להפסיק לחשוב עליה, לחשוב על הרגע שאראה אותה שוב.

                                                                             ***

לנה בסופו של דבר השיגה אותי. לא ציפיתי לשום דבר אחר.

היא הגיעה אלי מהר יותר משחשבתי, נעמדת מולי ואוחזת חזק בזרועי. העיניים שלה נראו כנות ומאיימות כאחד, והיא כיווצה אותם במחשבה שכך תוכל להרתיע אותי. האחיזה שלה הייתה כובלת, ולא הצלחתי לזוז אפילו קצת מהרגע שתפסה אותי.

"אתה לא תצליח לזוז." היא אמרה לי, השפתיים נעות אך כל השאר נשאר במקומו. "אתה לא צריך לזוז. אתה צריך לעמוד כאן ולהקשיב לי."

אמיל בדיוק הגיח מאחורי, מניח יד על כתפה, מתנשף ועיניו בוחנות את המתרחש במהרה. התחושה שלא הצלחתי להשתחרר הביכה אותי. היד שלה הייתה קשה כמו אבן, בהחלט לא כפי שנראתה על פני השטח- והיד שלי נכנעה לתחושת הכאב.

"את מכאיבה לי." הודעתי במבוכה. "מתי הפכת לכזאת חזקה?"

לנה עצמה את עיניה ונשמה עמוק. היא הרפתה ממני, סומכת עלי שאשאר במקומי ושאפקט הפחד עשה את מלוא עבודתו. "מה אתה מתכוון לעשות?"  דרשה לדעת. היא הפכה קשוחה פתאום- לא הצלחתי לזהות את ההבעה שהתפרשה על פניה, אך זה הפך לאט לאט להיראות כמו זעם, או יותר כמו אימה- והכאב החל לצרום גם בעיניי, כאב שלא הצלחתי להסביר.

"אני לא יודע." גמגמתי. "לחפש אחריה." נכנעתי לאמת, פעימות ליבי מתגברות בתאוצה. ניסיתי לזהות משהו אצל לנה. פעימות לבה התגברו כמו שלי, אך לא הצלחתי להרגיש שום דבר אחר. ניסיתי להתגבר על הכאב ולהביט לתוך עיניה, לנסות לפענח מה קורה שם בפנים, להשיג לעצמי לחישות חדשות שיוכלו להנחות אותי הלאה. זה היה כמו קיר שחסם אותי. לא הרגשתי שום דבר שהרגישה, לא הצלחתי לשמוע דבר שחשבה. לא הייתי קורא מחשבות, אבל ידעתי בוודאות שהייתי משהו. ניסיתי להביט חזק לתוך עיניה, מתעוור כמעט מהכאב והכוח שהיה נראה כי הן סוחבות איתן.

לנה האדימה. היא נראתה כהולכת להתפוצץ, אחת שאגרה בתוכה כל כך הרבה אנרגיה עד שכבר לא יכולה לשמור אותה יותר בפנים.

"לנה, די." קרא אמיל. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר משהו. הוא תפס בזרועה וסובב אותה לעברו, ופתאום היא נרגעה, נשמה עמוק ופניה חזרו למצבם הרגיל.

"מה לעזאזל?" קראתי, מתנשף. לא חשבתי על שום דבר אחר שיבטא את תחושותיי. "מה את עושה?"

התרוממתי והבטתי אל אמיל. לנה הפנתה אלי את גבה. יכולתי לשמוע את נשימותיה ואת דפיקות ליבה, ופתאום הכוח הזה שהתעצם בתוכה נעלם. הקיר הפסיק לחסום אותה, ויכולתי להרגיש את תחושותיה. זאת הייתה בושה- צורך בלתי מוסבר לקבור את עצמך באדמה, ולא רק כמטאפורה.

"לנה?" קראתי בעדינות. "את בסדר?"

היא הסתובבה בחדות. עיניה נראות רכות כתמיד, ודמעות נוזלות באיטיות מתוכן. "אני בסדר? כמעט הרגתי אותך, ואתה שואל אם אני בסדר.."

"מה זה היה?"

"זה היה הכוח שלה." ענה אמיל ישירות במקומה, עיניו מושפלות, מביטות אלי בחוסר התנשאות מפתיעה. אמיל פתאום נראה לי כל כך שונה.

"כמו הכוח שלך? כמו הגאונות שלך?"

הוא הנהן. הסתכלתי אליו, וגם אל הסביבה שעד עכשיו לא הבחנתי בה. היינו עדיין על החוף- והשמש כבר שקעה לחלוטין. השמיים החלו להשחיר, מרמזים לשלושתנו על דברים שנמצאים אי שם, מעבר ליכולתנו. סגולתם של השמים השחורים, כך חשבתי על זה אז.

"היא מחזיקה בפנים כוח עצום." הסביר אמיל. ההליכה סחור סחור לעולם לא הייתה אחת מתכונותיו. "כוח פיזי ונפשי. כשהיא משתמשת בו היא לא מצליחה לשלוט בו כמעט בכלל. היא.."

"יכולה לדבר בשביל עצמה, אמיל." לנה קראה ואמיל השתתק. נראה שהיא נרגעה- כבר לא הייתה נסערת, לא בוכייה או מאיימת. היא הייתה שוב לנה.

הייתה שתיקה מביכה. אף אחד לא אמר דבר, מחשש שמילים יהפכו את הכול למוקצן יותר ונורא יותר ממה שזה נראה. אמליה כבר כמעט ברחה לי מהראש, למרות שהיא עדיין הייתה שם- אוחזת בפינה שהייתה שמורה לה במוחי ולא מרפה. ובכל זאת נשארתי שם, גורם לעצמי להבין עד כמה באמת איכפת לי מלנה.

"אני מצטערת, אריאל. אני ממש מצטערת. אני לא יכולה לשלוט על עצמי כשאני מחליטה להשתמש בזה, וכשתפסתי לך את הזרוע, נכנסתי לזה קצת יותר מדי. אני לא יודעת בדיוק איך זה עובד, אבל אני מתחילה להתחמם, אני אוגרת אנרגיה וצריכה להוציא אותה במקום כלשהו. אני מצטערת. לא רציתי שתלך לחפש את אמליה בלעדינו."

"אבל למה, לנה? זאת החלטה שלי. והיא יכולה להיות בכל מקום עכשיו, מחפשת גם אותנו.."

"אבל היא לא, אריאל." התערב אמיל. עיניו כנות ושפתיו נטולות חיוך משתטה. "אם היא הייתה מחפשת היא גם הייתה מוצאת. אתה ראית אותה, והיא נעלמה אחרי כמה שניות. מה שיכול לגרום לנו להבין כמה דברים- או שמישהו משגיח עליה, או שאין לה מושג איך מגיעים אלינו. או שניהם. וזה, אריאל, אף פעם לא סימן טוב. זה אומר שזה לא ייגמר בלמצוא אותה. זה יכול להוביל למלכודת מסובכת מאוד, ואם יש מישהו ששומר עליה, זה יכול להיות משהו גדול יותר ממה ששלושתנו מדמיינים."

"ומה אם אתה טועה?" התקרבתי אליו. "אתה לא באמת יכול לדעת. אתה מתנהג כאילו אתה יודע הכול אבל בעצם אתה לא יכול להיות בטוח בשום דבר.." הבטתי לו לתוך העיניים, ונתתי לו את המבט הזה שלי שתמיד רציתי. המבט שהרגיש לי גבוה ומשפיל מדי בשביל הצד השני, אך משום מה התאים בדיוק לעימות עם אמיל.

"ואתה סמכת עלי מספיק כשאמרתי שאתה לא הוזה? שהיא בעצם חיה? אני מצטער אריאל, אני מעדיף לסמוך על עצמי מאשר על בחור שמטה את הכף בהתאם לרצונות שלו." הוא סינן וזרק לי מבט מאיים משל עצמו.

"אוקי." התערבה לנה בנימה בה מתערבים כשהעניינים מתחילים להתחמם מעבר לרצוי. "עכשיו תקשיבו ותקשיבו לי טוב. אנחנו הולכים לחדד את הראש ביחד, לא אחד כלפי השני, ולהבין מה קורה כאן ומהם בדיוק הסיכויים שלנו למצוא אותה..."

"אחד לשישה מיליון." אמיל פלט כיאה לחוכמתו האדירה, כמובן. או יותר גאוותו האדירה. "זה אם אנחנו מחפשים בכל המדינה. אם נתמקד באזור המרכז, בהנחה שהיא לא קיבלה איזה כוח של סופר מהירות שאנחנו לא יודעים עליו, זה יהיה אחד למאה אלף. אלא אם כן אנחנו מדברים על אזורים שקרובים לים ואז.."

ואז אנחנו מבינים שזה מה שקורה כשחטא הגאווה עולה על חטא החוכמה..." אמרה לנה במבט סולד. "הבנו, אמיל. תודה. תאמין לי, גם אנחנו יכולים לחשב סיכויים. זה לא עד כדי כך מבריק."

צחקקתי קלות, מביט באמיל אך מוחק את חיוכי בהתאם למבטה הנוזף של לנה. "איפה הייתי? אה, כן." המשיכה לנה. "אנחנו צריכים לשבת ולחשוב ברצינות איך נמצא אותה ואיך אנחנו צריכים להיערך למי שיהיה איתה, או לרגשות שלה ולמצב בו היא עלולה להיות."

מילותיה של לנה חדרו בי כמו סכינים, כשישבתי ודמיינתי מה יכול להיות מצבה. ניסיתי להעביר לעצמי תמונה בראש, לנסות לחשוב היטב איפה היא נמצאת, על מה היא חושבת- אבל כל מה שקיבלתי הייתה את אותה התמונה, שבריר השנייה בה נדמה לי שראיתי אותה לפני שנכנסתי לתוך המים.

לנה הייתה טובה בלהסתיר את הרגשות שלה. כעת, כשגיליתי את הכוח שלה, הבנתי כמה שקל לה וודאי לעשות זאת- לבנות חומה פנימית, לחוש בחוזק ולשכוח מכל השאר. הכוח שלי היה ההפוך, זה שהזמין את התחושות להופיע, זה שאסר עלי לשלוט עליהן לפי רצונותיי שלי- ובאותו רגע חשבתי כמה שזה הפכפך ולא הוגן, העולם הזה.

ואחרי ששלושתנו התחלנו להתייבש, ושהם שכנעו אותי שלמצוא אותה כך זה לא יהיה יעיל לאף אחד, התחלנו ללכת חזרה לכיוון החוף. התרציתי, הולך אחריהם וכרגיל, לא עוצר את ראשי מלהתמלא ממחשבות מציקות.

"אין סיכוי שנמצא משהו." אמיל אמר בזמן שהלכנו, "עברתי על כל ספר שקיים בספריה. גם של בני האדם וגם של בני הים. עברתי על תקדימים משפטיים של שופטי בני הים ובני האדם. אין שום דבר שקשור למעבר בין בני ים ובני אדם. רק רציחות משני הצדדים, הוצאות להורג. בחלק נרחב מהתיקים הישנים אפילו לא כתוב למה. אין לעולם אף מידע לגבי הנושא הזה, בקיצור."

"מתי הספקת לעשות את כל זה?" הרמתי גבות.

"בניגוד אליך, אריאל, אני ממש התעניינתי כשבין לילה הפכתי להיות יצור מהאגדות. את השבועיים הראשונים שלי כאן בזבזתי על חקירות שווא אצל שני הצדדים. מה שכן, אנחנו אולי יכולים לענות על שאלה אחת שנשאלה לכל אורך ההיסטוריה, לגבי החוק הכי עתיק שקיים אצל החוזים הבלתי כתובים של בני הים ובני האדם-"

"אסור לבני ים ובני אדם להתרועע אחד עם השני." השלימה לנה. "כמובן, עכשיו ברור לנו למה. ולפי שיעורי ההיסטוריה שלנו, זאת באמת הייתה ועדיין אחת השאלות הגדולות בהיסטוריה של שני הגזעים."

"בדיוק," הסכים אמיל. "אז אני לא יודע איך זה עוזר לנו למצוא אותה, או למה היא לא באה לחפש אותנו. מה שבטוח- הדרך היחידה לברר יותר היא להתחיל לחפש אותה."

"אז למה לעזאזל עצרתם אותי?" פניתי אל שניהם בטון מרוגז, אותן מחשבות עדיין מציקות לי.

"בפעם השישים, אריאל. אנחנו לא נותנים לך ללכת לבד. בייחוד עכשיו, כשאין לנו מושג מה קורה."

נשפתי ברוגז, כמו ילד קטן, אבל בפנים התמלאתי גאווה. גאווה על הנאמנות העיוורת ששניהם תלו בי. הסתכלתי אל שניהם וניסיתי לדלות מידע מהרגשות. מחשבות לא הצלחתי לשמוע, אבל יכולתי להרגיש את מועקתה של לנה בבטני, את רגשות הפחד והמתח אצל אמיל ויותר מהכול, את הפרפרים שעדיין היו אצלי, כאילו דבר לא השתנה.

                                                                          ***

הנחישות שלי למצוא את אמליה לא דעכה לרגע, אבל המוח וההיגיון הצליחו להשתלט על הרגשות באותם רגעי משבר- בהם חזרתי ואמרתי לעצמי ששום דבר לא ישנה אם אני אמצא אותה, ותוכנית צריכה להיות.

אמיל צדק. לתופעה לא היה זכר בשום מקום- לא למעבר, לא להחלפה, לא לבני האנוש שחזרו לחיים ולא לבני הים הטריים. הוא התעצבן כשאני ולנה התעקשנו לחפש בכל זאת- נחושים למצוא את הפרט הזה שאולי מתוך יהירות, גאווה וחוסר אינטרסים, פספס אמיל כשעבר על הכול.

הספרייה הגדולה שמתחת לים, הייתה ספריה נחבאת אל הכלים- קודש מסתורי של מורשת בני הים הפטריאכלית. הספרייה מוקמה בבית סלע ישן, בקצה הרחוב של המבנים הציבוריים בכניסה למושבה- הרחוב אליו נגליתי לראשונה, עוד ביומי הראשון כאן. היא הייתה ריחנית במיוחד, לא מעופשת כמו בספריות בני האדם הרגילות- אולי בזכות רענון וטיפוח מתמיד, אולי בזכות קסמיו של המלך שהיה מקורב המקום, או אולי מפני שהספרים ייצגו את בני הים עצמם- חזקים ומבריקים יותר ככל שישנים יותר. היא הייתה מעותרת בציטוטים חשובים מספרי קודש ימיים, מיתולוגיות יווניות ופוסידון שכיכב בראש רשימת החכמים הגדולים שראו בני הים לכל אורך שנותיהם שעוד תיעדו כדי לזכור. מדפים שלמים ורבים הכילו חומרים על בני ים, ספרים שלמים שהתעסקו ביחסי בני אדם- בני ים, התפרסו על מדף שיועד רק להם. אחרי חקירה ממושכת אך לא מיותרת כפי שטען אמיל, יצאנו משם- מחליטים לסמוך על מוחו וחושיו של אמיל לגבי כל שאר הספרים, המיתולוגיות והתקדימים המשפטים שחקר לפני כן.

וכך התחלנו לחפש אותה.

זה התחיל בשיטוטים מסביב לחוף שהיה קרוב למושבינו ולחופים השכנים, והמשיך לסיורים ליליים בשכונות בני האדם הסמוכות לים. חיפשנו כל כך הרבה, נמשכים לכל בניין ישן, כל מבנה עלוב ומוזנח מספיק אליו אף אחד לא ירצה להיכנס- וסומכים על האינטואיציה שלנו, שאמרה לנו תמיד לנסות במקומות הלא רגילים, במקומות בהם זה לא צפוי.

נהגנו לנוח בדירתן הקטנה של לנה ואמליה, שהייתי מגיע אליה המון בימים בהם אני ואמליה חיפשנו קצת פרטיות למעשים הרומנטיים והטיפשיים שלנו. אחרי חיפושים ממושכים נחתנו שם, הלב יוצא מהמקום והרגליים זקוקות למנוחה, וניסינו לנסות ולשחזר, לנסות ולהבין לאן היא נעלמה ואם בכלל היא עוד נמצאת אי שם. כשהרגשנו שמיצינו, חזרנו למים- לשינה טובה, לקרירות לא מאיימת ולסיכוי הגדול ביותר שלנו לחשוב צלול ולמצוא אותה.

במשך שבועיים חיפשנו. אמליה לא נראתה בשום מקום. אנשים לא ראו אותה- הם הגיבו באדישות למראה צילום ישן שלה, שתלשתי מהקיר בבית שלנו שבתוך המים בשבוע הראשון לחיפושים. לא הרחקנו לכת, בעיקר כי ידענו שאין סיכוי שאמליה הייתה מתרחקת עד כדי כך. ואולי יותר מידענו- הרגשנו.

עשינו זאת מתוך רצון בעיקר ושאיפה- ולכן לא הרגשנו איך שעבר מהר הזמן.

אמיל התחיל להתעייף בימים האחרונים בו חיפשנו- התחיל להיעלם לתוך המים, מתאוורר וצובר כוחותיו בצורה תכופה יותר ויותר- ואז מגיח חזרה משום מקום וחוזר לעבודה. גם לנה נראתה כבר מותשת- יכולתי לחוש בתחושת הייאוש שעטפה אותה, ותחושת הפחד. לנה פחדה יותר מכל, שהאכזבה מתקרבת ובאה לה.

ואני, את עצמי, לא הצלחתי להרגיש. הצלחתי רק לראות ולחשוב מקומות מסתוריים, מקומות שאמליה עלולה להיות בהם. רק לשבת ולחשוב על פעימות הלב שלה, לנסות להתאמץ חזק חזק ולהקשיב בכל כוחותיי לקצב המטורף שיש לו- ללב שלה, ולקוות שיצליח להוביל אותי אליו כמו שכל כך רציתי.

עם הזמן שעבר, הרגשתי שהכול הופך ונהיה מסתורי. זה רק נראה כך, בשל המסתוריות שאפפה את היעלמותה של חברה שלי, והעובדה שכל זה עשוי היה להיות פרי דמיוני. אבל בעיקר בגלל שהתחושות אצל לנה החלו להשתנות לעיתים בקיצוניות, ואפילו יותר אצל אמיל.

זאת הייתה חרטה, זה היה כאב. משהו שהוא לא היה מוכן לשתף, משהו שהגיע לאמיל מהעבר שלו.

הוא שכב על הספה שבבקתה המשותפת שלנו, ועיסה את רקתו עם אצבעותיו, כסובל מכאבי ראש חזקים.

"אתה יכול להישאר כאן מחר" הודעתי לו בחיוך תימהוני. "זה בסדר, עשית מספיק. כדאי שתישאר קצת לנוח, אתה נראה מותש."

אמיל חייך אלי חיוך מנומס, מהנחמדים ביותר שהצלחתי לראות אצלו. "אני רוצה להמשיך ולחפש אריאל, אני רוצה." הוא שידר אלי.

הסתכלתי אליו במבט מופתע, הוא קלט זאת והתרומם ממקומו. "גם אני לא מבין את עצמי, אריאל. אני כבר לא מה שהכרתי. זה שינה אותי לגמרי, כל המצב הזה."

חשבתי לעצמי שאמיל עושה זאת רק כדי להוכיח לעצמו שצדק, ושלא הזיתי בכלל. ופתאום, המבט בעיניים שלו וחצי החיוך,  גרמו לי להבין שאולי גם לו באיזשהו מקום איכפת. לא רק מלנה, לא רק מצדק פרטי ולא רק מתוך תחושת עירבון- אלא מתוך רגשות אמיתיים שהצליח להסוות עד אז, ואף פעם לא הבנתי למה.

התגובות מקסימות אנשים, באמת. ריגשתם אותי.

אבל אני לא ממש מבינה למה מפרק לפרק מספר התגובות יורד... מספר הקוראים הצטמצם באופן משמעותי. זה קשור לסיפור? הוא מתחיל לשעמם או משהו? כי אם כן הייתי רוצה לדעת... זאת גם סוג של ביקורת על הסיפור.

אני אשמח לתגובות נוספות... תגיבו תגיבו ותגיבו. זה ממש ממש חשוב לי, כמו שזה חשוב לכל אחד בישראבלוג אני חושבת...