אז זה פרק לא כל כך ארוך, כפי שהזהרתי. הוא מנקודת מבטו של אמיל (כבר אמרתי שכיף לכתוב את הקטעים שלו?)

אני כל כך שמחה שאני עומדת בזמנים כמו שצריך (שמתם לב כמה מדוייקת אני?)

אישית, אני אוהבת מאוד את הפרק הזה. חוזרים שוב לנקודת העבר של אמיל, אבל הפעם דברים ממש מתקדמים.

תודה על התגובות הקודמות אנשים!

אז לפני הפרק קבלו שיר רקע (:

אני פשוט חושבת שהוא ממש ממש יפה (שמתי בכוונה עם המילים כי הן די מתאימות... אה ובגלל שהקליפ מופרך ודי מטריד...)

לפרק!

אמיל.

הנערה שלא הסכימה לחשוף את שמה, גם לא הסכימה לחשוף כמעט שום דבר אחר.

היא הייתה יפה ומהפנטת, והתחושה שהרגשתי כשהייתי איתה התחילה למכר אותי, והפכתי להיות זר אפילו לעצמי. זה עיצבן אותי, ההשתלטות הזאת. הרגשתי שמשהו כישף אותי בניגוד לרצוני, שהידיים לא יכלו לזוז כשרצו והמבט המהופנט שלי לא הצליח להגיב לשום דבר אחר- מלבד העיניים האלוהיות שלה שנתנו את התחושה כאילו משהו לא בסדר בה, או אפילו בסדר מדי.

ניסיתי למנוע את ההשתלטות שלה עלי- ניסיתי להרחיק אותה מהמחשבות, מהתהיות ומהחלומות- אך היא כאילו נכנסה בלי רשות, עם החיוך והעיניים הבהירות שכשבהיתי בהן- לא הצלחתי להפסיק.

ושכנעתי את עצמי שזאת לא אהבה.

אהבה זהו רגש מזופת שלא מוביל לשום מקום בחיים. אהבה זהו רגש חושפני, כנה מדי ואמיתי מדי מכדי שנקשיב לו. אהבה לא שווה דבר, היא לא אמיתית ולא נכונה, וסתם יוצרת מחויבות שלא בצורך.

אהבה היא רגש שלא באמת קיים. היא רגש שאנחנו המצאנו לעצמנו מפאת חוסר כאב בחיים, ויצירת פרופורציה מכוונת לתחושת השמחה אליה אנחנו משוועים יותר מכל דבר אחר.

גיא, האח המת שלי שנהג להיות לי גם מדריך רוחני בחייו, היה מחשיב את הנאום הלא כל כך מוצלח הזה אך מלא הכוונה, למוטו שלו. גיא לא האמין באהבה. כלומר, לפחות לא באהבה של זוגות, של בנות או חברים וחברות. גיא האמין בחברות אמיתית, באהבה של משפחה ובסתם רגשות אכפתיים שמסתובבים להם פה ושם. אבל לא בכזאת באהבה.

הוא תמיד הזכיר לי זאת- נושא את הנאום שכבר היה חרוט בעל פה בראשו, מנסה לחרוט אותו חזק גם בראשי, בתחושה שמבהיר לי את הנקודה החשובה ביותר בעולם.

ואני ידעתי שגיא טועה. כי עמוק עמוק בפנים, גם הוא חשב כך.

למרות שלא באמת חשבתי כך, שכנעתי את עצמי שכן. יום יום, כשהייתי נפגש איתה ומפנטז על דברים שעשיתי בעבר מתוך חרמנות ולא יותר מזה, הייתי משכנע את עצמי שאהבה זו לא יכולה להיות, וששום דבר לא יכול לשנות את זה. ניסיתי לנהוג בה כמו בבנות האחרות. ניסיתי למרוח את החיוך הכובש ביותר שלי על השפתיים, לעמוד בפוזיציות שידעתי כי הן מפתות ברמה גבוהה במיוחד ולהגיד את המילים שכולן תמיד רצו לשמוע.

אבל היא לא הייתה כמותן. לא מבחוץ ולא מבפנים. מסתבר שהיא הייתה כל כך שונה. הרבה יותר שונה ממה שחשבתי.

"בת ים?" פערתי עיניים.

היא גלגלה עיניה במיאוס. "לכם, בני האדם, יש תפיסה שכל מה שנמצא סביבכם הוא שום דבר שלא יכול להידמות לכם בצורה זו או אחרת. אז הנה אני אמיר- חצי דג, חצי בן אדם."

היא הסבירה לי הכול- מהנשימה מתחת למים, היכולת לדבר עם בני ים דרך המחשבות ועד לכוחות שליטה על כל מקור מים שקיים בעולם, כוחות קסמים ויכולות מיסטיות אדירות- אבל זאת רק אמונה מפוקפקת, כך אמרה.

"למה את מספרת לי את זה?" שאלתי את השאלה האולטימטיבית.

ישבנו באותו יום על המזח, קרובים למים הכי שאפשר. השמש הייתה יוקדת והיא לא השתזפה אפילו במקצת. פתאום התחלתי לשים לב לדברים שלא הבחנתי בהם קודם- העיניים הציוריות מדי שלה, השפתיים שנראו יבשות רוב הזמן, עור הברווז שעטף אותה והדמעות שנדמה היה כאילו הן תמיד שם.

"אני מספרת לך את זה כי גם אתה שבור." היא אמרה בנשימה אחת. "אתה שבור בדיוק כמוני."

"את לא יודעת עלי שום דבר."

"אז אח שלך לא נהרג בתאונת דרכים, ומשאלת החיים שלך היא לא להיות שונה מכל שאר בני האדם?"

"עקבת אחרי?"

"עקבתי" היא אמרה בדרמטיות והניפה ידיה. "נכנסתי לחדר שלך פעם אחת. מספיק לראות את היומן שמונח לך על המיטה ולהבין-"

"את נגעת לי ביומן?" נבהלתי.

היא צחקה. "מי ידע שאתה כזה רגיש. הא אמיר? אמיר שמש- חביב הבנות. המתריס האולטימטיבי כנגד כל העולם. הבן המורד הקלישאתי והפגוע שליבו נפצע קצת יותר בכל יום שעובר..."

ההילה שנדמה היה קודם כי אפפה אותה, נעלמה בין רגע. היומן שלי היה הגבול, וכך גם הסבלנות. 

קמתי והתחלתי ללכת לכיוון החוף, מקווה להיפטר ממנה מהר ככל האפשר, לנסות להדחיק את הרגשות ולחזור למצב הקודם שלי- אמיר המתריס האולטימטיבי. לפחות משהו אחד נורמאלי היא אמרה- לא מתאימה לי כל הרגשנות הזאת.

אבל היא לא הרפתה- המשיכה ללכת אחרי, מותירה צחנה שלא מהעולם הזה. "אתה תבין בקרוב שאתה רוצה." היא קראה. "שום דבר כבר לא יראה לך טוב מספיק בשביל להתעלות על זה."

"רוצה מה?" הסתובבתי בחדות.

היא חייכה. "להפוך לאחד משלנו."

כיווצתי מצחי קלות, מרגיש את עורי הצעיר מתקמט בעדינות. הינדתי בראשי והמשכתי ללכת.

מותיר אחריה צחנה שלא מהעולם שלה.

                                                                  ***

גופי החל להתחמם יותר מהרגיל. התחלתי לרוץ, מתבונן בזרועות שלי שבינתיים התמלאו להן בורידים בולטים המנסים לשזור רמזים אליהם לא הקשבתי. כעסתי. כעסתי כל כך עד שרציתי להטביע את כולם. לשרוף את העולם ואותה להניף על ראש התורן- עיניה היפות עצומות ויצרה נגלה לעיני כל.

אך נראה היה עם הזמן שהיא צדקה יותר ויותר- דברים מתחילים לקבל פרופורציות אחרי גילוי מרשיע שכזה.

הלכתי הביתה באותו היום עם ראש מושפל ולב שנמצא במקום הלא נכון. אפילו לא הצלחתי להבין למה הרגשתי כך- דחף פיזי של ממש לחזור אחורה, בלעדיו לא יהיה לי שקט נפשי, כמו טיק בגוף שחייבים לעשותו כדי להרגיע את היצרים ואת הדחף הבלתי נשלט הזה.

נכנסתי לחדר שלי והבטתי על הכול- על השמיכה המקומטת, ערימת הבגדים ששוכבת שבועות על הרצפה, על תיק בית ספר שלי שהיה זרוק על המיטה ומדפי הספרים שנהגתי פעם להעריץ- וכעת היו מאובקים ומבולגנים, חסרי כל יחס הראוי להם.

אחרי כמה שעות של רביצה על המיטה, אינספור מחשבות ומוזיקה מדכאת שלעולם לא הודאתי בפומבי שאני מחבב- קיבלתי החלטה.

ומסתבר, שבניגוד למה שכל השנים כולם אומרים, ההחלטות הטובות ביותר לא נעשות בכובד ראש. ספונטאניות, חוסר תכנון ואינטואיציה כובשת הם המתכון המושלם להחלטה המושלמת. 

ולפני שהספקתי להעביר בראשי את כל סעיפי ההחלטה, לחשוב קדימה ולהבין את המשמעות- כבר הייתי בדרך חזרה. חזרה מהעולם הרגיל שהשתייכתי אליו, אל משהו מרגש ונפלא יותר מכל דבר אחר.

כל פרט שקשור לעולם הזה כבר היו חרוט לי בראש- המים, הקרירות, הכוחות, העילוי שבדבר- וכבר לא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש שום דבר אחר.

את הרגשות הקודמים שלי ניסיתי למשוך לאחור. ניסיתי להדחיק, להתרכז במה שיהיה ולא במה שהיה- והצלחתי. הלכתי אל החוף עם ראש מורם והרבה כוונות טובות. הנערה הייתה שם- לבושה באותה גופייה מחויטת ומעוטרת באותן עיני אופל מהפנטות.

"תהפכי אותי." אמרתי לה מבלי לחשוב פעמיים. היא הנהנה בחיוך ולקחה את ידי. "לאן אנחנו הולכים?" קולי נשמע מפוחד וילדותי בו זמנית. היא רק המשיכה לחייך בשתיקה, כאילו בלעה את הלשון.

זה היה כבר אחר הצהרים, והשמש החלה לשקוע. חשכה החלה לרדת על תל אביב הישנה, על הים כבר לא נראו סימני השתקפות והוא התמזג עם כל שאר הסביבה החשוכה, ככל שהזמן עבר.

עלינו את כל המדרגות לכיוון השכונות הישנות יותר שסמוכות לים. הלכנו והלכנו, ועם זמן ההליכה שלנו הבנתי, שהפכתי להיות אסיר לאותה בחורה מכשפת- ושכמעט ולא היה לי איכפת.

לי, לאמיר שמש- לא היה איכפת שהגלגל התהפך- ואלו הבחורות שמכשפות אותו, ולא להיפך.

בין השכונות הישנות שנראו מוזנחות אך יוקרתיות בו זמנית, עמד לו בית קטן עם שני חלונות בכניסה וסורגים ירוקים, שגרמו לי לתהות מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו נכנס לכאן.

"הגענו" היא נאנחה והביטה אלי בחיוך תמים, ואני עדיין כעסתי עליה מבפנים, אבל חייכתי בחזרה מבחוץ.

הבית היה ישן מאוד, וכשנכנסנו הוא נראה ישן אף יותר. שולחנות נזרקו בכל מקום, כסימן להזנחה מוחלטת, ריח מלוח ומחניק באוויר, רטיבות על הרצפה ואבק שהתערבב לו עם כל השאר. הצבע מהקירות התקלף, התקרה נטפה מי טל והתחושה הייתה  מסתורית ומרוחקת כאחד.

"מה אנחנו עושים כאן?" לא התאפקתי מלשאול.

"כאן אתה הופך לבן ים. כאן אני הולכת למות."

"למות?" נרתעתי, חלודה יצאה מתוך קולי.

"זאת הדרך היחידה להפוך אותך לבן ים. אחד תמורת אחד."

השלווה שיצאה מקולה כשאמרה זאת, הייתה מחשידה ומקסימה כאחד. היא המשיכה לחייך, נראית תמימה יותר מאי פעם, נותנת לי תחושה כי הכול חלום ועוד רגע אתעורר במיטה שלי- חוזר למציאות הרגילה ולחיים מלאי שפיות.

"אני לא מבין.." נרתעתי. "למה שתעשי את זה בשבילי? למה דווקא אני?"

היא עצמה עיניה והתקרבה אלי- פותחת אותן באיטיות ומישירה אלי מבטה, קרובה מאי פעם. היא לקחה את ידה הימנית והסיטה את שערי הארוך למחצה מאחורי אוזניי. דמעות מכשפות החלו לנזול מעיניה.

"כי שנינו איבדנו משהו שחשוב לנו. ויותר מזה, איבדנו את עצמנו."

הבל פיה, שנחת על עורי בחמימות כנגד הקרירות ששררה בכל שאר הגוף, גרם לי צמרמורת. לא העזתי לבכות- הבטחתי לעצמי שלא אבכה, ודווקא על ההחלטה הזאת הצלחתי לשמור- אפילו איתה.

"את מי את איבדת?"

היא המשיכה להביט לתוך עיני ולא אמרה דבר. חמימות הבל פיה החלה להתפוגג, והקרירות והלחות החלו לעטוף גם את פניי.

"את מי אתה?" היא שאלה. ולמרות שידעתי שהיא כבר יודעת, לא הצלחתי להגיד. לא הצלחתי להוציא את המילה, את צירוף המילים שפעם היה הכול בשבילי. לא רציתי להגיד את זה בקול רם.

רק לא בקול רם.

היא חייכה, כאילו קראה מחשבותיי והבינה הכול. "עדיף שזה יישאר ככה. אתה לא חושב? עדיף לנו לעזוב את הכול, ולחזור למה שהיינו לפני כן. אני אברח למקום האחרון בו יקבלו אותי. לך, אמיר, יש עוד מקום גם בעולם החיים."

הנדתי בראשי. "אסור לברוח. אף פעם לא אמרו לך שאסור לברוח מהצרות? שצריך להתמודד?"

"אז בוא ננפץ את הקלישאה הזאת," לחשה. "מותר לברוח מהצרות, אמיר. לפעמים הבריחה, תועיל הרבה יותר מההתמודדות. אתה יודע שזה נכון. שנינו יודעים שזה נכון."

הנהנתי בשקט, עוצם את עיניי- מנסה לדמיין את עצמי בעולם בו כל זה כבר לא היה משנה. היא התקרבה עוד קצת ונישקה אותי, ותחושת הכישוף הורתה לי לנשק אותה בחזרה.

הנערה בגופיה הלבנה, הפכה בין רגע למדריכה הרוחנית החדשה שלי. ממכרת אותי בעיניה, בשפתיה ובשדיה. נצמדנו אחד לשני, מנסים להחזיר לאחור דברים שלעולם כבר לא ישובו, ובטוחים שיחד אולי בכל זאת יש לנו השפעה.

השליטה על מעשיי התערפלה יותר ויותר. מצאתי את עצמי עושה כדבריה מעשים שלא היה בהם קמצוץ של היגיון- תייבש אותי, היא לחשה לי. נעל אותי בבקתה הזאת, ואל תיתן לי לצאת. לא משנה כמה אתחנן, לא משנה כמה אצעק. אל תיתן לי לצאת. אתה שומע, אמיל? בשום אופן שבעולם. חכה אמיל, חכה קצת זמן, היא אמרה. חכה עד שכמעט אמות לחלוטין- ואז גע בי. גע בי והכול יעבור אליך. גע בי ותהיה שוב שלם עם עצמך. עשה זאת, אמיר. עשה זאת עכשיו.

עשיתי הכול מבלי לחשוב פעמים. המוח משדר דבר אחד והגוף עושה דבר אחר.

בסוף, כשהכול נגמר, הלכתי הביתה ונשכבתי במיטה. שכבתי וחשבתי איך היא כישפה אותי, ואיך עכשיו אני בורח. בורח למקום אחר.

מקווה שאהבתם. כרגיל, אשמח לתגובות בונות (:(: אגב, אהבתם את הצבע ברקע? הלבן נראה לי חיוור מדי אז קצת שיניתי... כדאי שהצבע החדש יהיה כחול יותר?