פרק נוסף וטרי במיוחד! אני מודיעה מראש - הוא קצר. אני לא יודעת למה אבל עד פרק 14 כזה יצאו לי פרקים ממש ממש קצרים. אבל אחרי זה, אל תדאגו - כל פרק הוא שלושה או ארבעה עמודים של וורד (שזה המון יחסית)... אני משתדלת לכתוב אותם ארוכים יותר עכשיו, אז יש למה לצפות!

*בפרק יש תפנית מעורפלת ובלתי צפויה - ולא יכולתי להגדיר זאת יותר טוב!

אז בלי פטפוטים נוספים - הפרק:

אריאל.

ולפעמים גם יכולתי לשמוע דברים שאחרים בכלל לא יכלו.

הבחנתי בזה מאז שהעולם שלי התהפך לו כך, והצלחתי בדייקנות מוחלטת כמעט לחוש בנשימותיהם של העוברים והשבים לצידי, ואפילו בקצב פעימות ליבו של רועי ושל אנשים נוספים שכמעט נגעתי בהם כשעברו לידי. שמעתי כל כך הרבה דברים קטנים, רשרושים דקים שרק כלבים אולי יכלו לשמוע. אמיל שיער ברמה הפיזיקאלית שרמת הדציבלים שקולט הגוף שלי השתנתה, שאורך גלי הקול שהצלחתי להבחין בהם גדל יותר ויותר ושבכלל הפכתי להיות קשוב יותר ורגיש יותר מבעבר, בלי קשר לפיזיקה.

לפעמים הצלחתי לשמוע גם מחשבות.

אלה לא היו בדיוק מחשבות חדות, או דיבורים בתוך הראש שלי כמו ששמעו בני ים כשהיו מתחת למים, אלא יותר לחישות לא מוכרות, או רגשות שחדרו לתוכי והצליחו לסחוף אותי יחד איתן.

התחושות האלו הכו בי, גם כשיצאתי מביתי שלי לשעבר, ומביתו של רועי בהווה.

העיניים צורבות, והגוף חלש מכדי להרגיש משהו. גם השפתיים יבשות, העור נואש לקצת רטיבות שתשטוף אותו בקרירות, וכל שאר האיברים מצפים לזרם מים קליל שינחת עליהם בהפתעה לא מוחלטת שכזו, ואז סוף סוף יוכלו לנשום לרווחה ולהגיד לעצמם שהם במקום הנכון.

אז סחבתי את עצמי חזרה אל החוף. חיוך טיפשי מתנוסס לי על הפרצוף, חיוך שנבע משעתיים של בילוי קלאסי מעייף עם רועי.

ובאותו רגע שהתהלכתי על החוף, משהו הרגיש בתוכי כל כך לא בטוח, חריג ומוזר. כאילו מישהו ניסה לשדר לי דבר מה ואני פשוט לא הצלחתי להבין.

מועקה החלה להתפשט בגופי. בהתחלה חשבתי שזוהי העייפות והתשישות של הגוף מהשהייה הממושכת מדי ללא מים שירוו אותו מעט, אבל אז הפסקתי להרגיש כך, וזו הייתה יותר מועקה פנימית מאשר חיצונית שהשתלטה עלי. ככל שהתקרבתי אל החוף זה החל לדעוך. המחשבות המוזרות בראשי נעלמו, הלחשים והרשרושים נחלשו וגם המועקה החלה להיעלם- אבל אני נעצרתי. היה משהו שרציתי להבין, משהו מוכר וזועק עד כדי כך, רגיש בצורה יוצאת מן הכלל ותכונות בהן לא הכרתי בעבר שהיו טמונות בי עמוק בפנים.

הסתובבתי. חיפשתי את מקור המועקה, את הגורם לתחושה המוכרת. אבל הכול נראה לי רגיל למדי. התאמצתי. התאמצתי ממש חזק כדי לשמוע את הנשימות, את הרשרושים, את אותם רחשים- גם כשחשבתי שעוד מעט משהו ילך לאיבוד, ושאולי מרוב מאמץ וחוסר מים אנחת על הרצפה, ואף אחד לא ידע שכדי להחיות אותי, דווקא להכניס אותי למים זה מה שהכי יעזור.

לבסוף ויתרתי. לא ראיתי שום דבר מוכר- לא חי, צומח או דומם.

נכנסתי למים. העדפתי להיכנס דרך שפת הים, ולא דרך המזח- להתענג על כל סנטימטר נוסף של קרירות, על כל איבר בגופי המתאחה מחדש.

התחושות המוכרות החלו להופיע. צעדתי צעד, ועוד צעד, מתחיל לגבש לעצמי את צורת הדג החצוי שאליו כבר התרגלתי. אבל אז, שנייה לפני שהראש טבל בפנים, לפני שכבר גיבשתי את זהותי החדשה כלפי חוץ- הסתכלתי לאופק וראיתי אותה.

לפחות היה נדמה לי שראיתי. שיער שחור, עמידה מצחיקה, פנים מבולבלות, אצבעות ארוכות יתר על המידה ועיניים בעלות צבע לא ברור פעורות לרווחה. כן, זאת הייתה אמליה.

התחושה הפחידה אותי. כאילו המועקה הגיע משם. הלחישות והתחושות, הנשימות המוכרות- הכול היה שייך לה, לאמליה.

לא הצלחתי להאמין לעצמי. 'אני הוזה..' המשכתי ללחוש שוב ושוב. מצמצתי קצת בעיניים, ובשלב מסוים היא נעלמה- לא ראיתי לאן ולא ראיתי איך.

הדבר שהכי רציתי בעולם הוא לחזור לשם ולרדוף אחריה, אבל הפחד שיתק אותי, ולמשך כמה שניות לא הצלחתי לזוז.

שקעתי באיטיות. הסנפירים הכחולים שלי שבו במהירות והנשימות הפכו סדירות. המחשבות שלי חזרו להיות צלולות למשך כמה שניות, עד ששוב התמלאו בלחישות ונשימות של בני ים שלא הכרתי.

ורק הנשימות שלה, נעלמו כאילו לא היו אף פעם.

                                                              ***

"הזית" סיכמה לנה, לאחר שהקשיבה לדיווחים שגוללתי בפניה.

ישבנו בבית התחתי שלנו, על כיסאות הסלעים הצבעוניים שלנה נשבעה כי לעולם לא תיפטר מהם, שכן הם משוועים לבית מראה רענן, ומהווים הוכחה שגם מתחת למים יש לבני הים סטייל. היא הרימה את סנפירה על דרגש קטן עשוי עץ, שילבה את ידיה והביטה אלי במבט הקשוח מדי שלה, שמרמז כי כל דברי הם חסרי חשיבות, וכדאי שאתרכז במציאות ובמה שקורה באמת.

"קלאסי" גיחך אמיל. הוא ישב בדיוק מולנו על כיסא עץ מרופט, עם חיוך מנצח על פרצופו כתמיד וידיים מונפות באוויר בגאווה.

"קלאסי?" התקרבתי אליו. ההערות שלו גרמו לכל ציניקן להיראות אופטימי, ולכל אופטימי להיראות טיפש. אהבתי אנשים ציניים, אבל אצל אמיל זה בא עם גאווה, מבט אחוז דיבוק בעיניים והתיאבון להוציא כמה שיותר אנשים טיפשיים, ולהרשים כמה שיותר בחוכמתו, שלפעמים הייתה כל כך חסרת חשיבות.

"ברור שאלו היו הזיות" אמר בדרמטיות.

"יופי, אמיל." רטנתי. "כולנו מודעים לחוש הסרקסטי שלך. השווצת בו מספיק בחודשיים האחרונים. עכשיו אתה יכול לדבר כמו בן אדם?"

הוא נאנח. "מה הדבר הכי קלאסי שיכול לקרות? כלומר, בסיפורים הכי ידועים, בסדרות הכי מפורסמות. איך סדרה בינונית שאולי פעם כיבדה את עצמה אבל היום כבר לא כל כך, תנסה ליצור קונפליקטים בין הדמויות ולהביא לדרמת טעויות צפויות מראש?"

"איך?" שאלתי.

"הספקנות. חוסר האמונה. המחשבה שיש משהו הגיוני, ויש לא הגיוני- ואלו שני דברים שלא יכולים להשתנות. מישהו שבא ואומר שהוא רואה אנשים מתים- כולם מיד יניחו שהוא הוזה. הוא ייכנס לבית משוגעים, המשפחה שלו תבוא לבקר אותו מדי פעם וגם קצת תבכה על מה שנהיה מהילד שלה, כשבאותו זמן המתים המסתוריים יתחילו להלך להם על אדמת קרוביו של אותו משוגע, יתחילו לרצוח ולצרוח וליצור כאוס מוחלט. והכול היה נמנע אם רק היו מאמינים לו- אם רק היה מישהו אחד שלא היה אומר הוזה, אלא משהו אחר."

"אז אתה אומר שאמליה לא מתה באמת?" יכולתי להבחין בקמצוץ תקווה שפתאום הסתערה על קולי- גם אם הספקנות נשמעה בו קצת יותר.

"זה סרט, אמיל."  גלגלה לנה עיניים. "זאת האידיאולוגיה המדופלמת שלך? זה כל מה שהחלק המנוצל הענק שבמוח שלך הצליח לבשל?"

"סרט מבוסס על דברים אמיתיים שאנשים אמיתיים כותבים או אומרים. דברים שמגיעים היישר מהמוח שלהם, מהמחשבות שלהם. את לא יכולה להניח שהכול פשוט בדיוני. ואם תחשבו על זה לעומק שניכם, זה לא באמת מופרך."

אמיל הרים ראש וחזר לשבת על כסא העץ המרופט, משקיע את עיניו בספר ישן שהיה זרוק על השולחן בחוסר מעש.

"נו" קראתי, חוסר סבלנות מוחלטת מסגירה אותי, ומייצרת מפתח ישיר לחיוכו המתפרס של אמיל.

"ציפיתי למשהו כמו 'אמיל אתה יכול להסביר בבקשה למה המוח הגאוני שלך התכוון?' אבל גם זה יכול להספיק.."

הוא צחקק קצת והתקרב אלינו, מרוצה ממבטה הכעוס של לנה והמבט המיואש שלי.

"בואו ניקח כדוגמא את אריאל ואמליה. אריאל נגע באמליה כשמתה, ובכך העביר את הכוחות שלה אליו.  זה מותיר את אמליה המיובשת בלי כוחות של בן ים, ואת אריאל בעל כוחות ויצר של בני ים. אבל מה בעצם הרג את אמליה? מה יכול להרוג בני ים? הדבר היחיד שיכול להרוג אותם ולא בני אדם- התייבשות. חוסר במים. ואם אמליה היבשה איבדה את הכוחות שלה לטובת אריאל..."

"משמע שהיא כבר לא יכלה למות מהיובש. התכונות של בת הים שהיו טבועות בה נעלמו." השלמתי.

"בדיוק." הנהן אמיל.

העברתי מבט אל לנה. פתאום עיניה בהקו. היא הביטה אלי בעיניים כחולות וגדולות, מתחננות ממני לקרוא את סודותיהן. להבין את תחושותיהן. וכך התחילו הבזקים מהירים לרוץ לתוך ראשי- מילים מתערבבות בנשימות, נשימות מתערבבות בתחושות. מחשבות מתערבות במחשבות- געגועים לאמליה, תקווה, קיצוניות ולהט לפגישה מחודשת עם חברת הנפש האבודה כביכול.

ומרוב שהייתי עסוק ברגשותיה של לנה, שכחתי מפעימות ליבי המאיצות, מרגשותיי שלי- אותן לא יכולתי לשמוע כל כך בקלות- משהו שם עדיין הרגיש לי כל כך לא בסדר.

כבר לא ידעתי מה לחשוב.

כמו תמיד - תגובות ותגובות בבקשה! פעם שעברה נפעמתי מכל תגובה ותגובה מחדש... היה פשוט כיף לקרוא!

אם יש קבועים נוספים שמעוניינים להצטרף לרשימה - מעולה! רק תאמרו בתגובות ואני אצרף מיד. אתם יכולים גם לעשות מנוי, שזה עוד יותר טוב - ככה ישראבלוג מעדכן את האימייל שלכם על כל עדכון שלי...

:)