היי לכולם!

פרק חדש מגיע לו... תודה על כל התגובות התומכות והמקסימות שהיו לפרק הקודם!

אני עדיין לא יודעת מה לעשות עם הסיפור, אבל בא לי לשלוח לכמה הוצאות... רק כדי לראות איך הולך התהליך וכל זה (אה וגם כדי שכשישאלו אותי מה עשיתי בפרק הזמן שבין התיכון לצבא אני אגיד- לא התבטלתי בכלל! כתבתי ספר!)

:)

אז קבלו את הפרק ה-11 בסיפור (יאיי כבר יש יותר מ-10!)

לנה.

אני ואמיל שכבנו על החוף.

נשענו על שני סלעים שהיו צמודים זה לזה, והפניתי את הראש אליו מדי פעם. אמיל עצם את העיניים ולא הסתכל עלי בכלל, אבל בראשי הייתה חקוקה המחשבה שאולי הוא מסתכל דווקא כשאני לא מסתכלת.

היו לי מחשבות נואשות כאלה באותו הרגע- לא באמת סבלתי את אמיל בשום צורה, אבל בכל זאת הרגשתי משהו שכנראה תמיד היה שם. הוא היה קשה לפיצוח וזה כנראה הלהיב אותי, כי לפעמים הרגשתי שיותר מהכול אני רוצה לפענח מה מסתתר מאחורי המבטים המשועשעים שלו- דווקא כאב, שיערתי, היה שם יותר מהכול.

"לא ביקרתי אותם אפילו פעם אחת, את יודעת." הוא אמר פתאום.

"המשפחה שלך?" הופתעתי.

הוא לא אמר דבר ורק עיקם את פרצופו בעדינות. "אני לא יודע ממש מה להגיד," זרק לבסוף.

"אתה רציני?" התרוממתי. "הם בטח מחפשים אותך כבר חודשים."

אבל הוא רק עצם את עיניו, מתעלם ממני לחלוטין. לקח נשימה ארוכה וסובב את ראשו, ואני נשכבתי חזרה לצידו.

"אז יש משהו שכן איכפת לך ממנו?" שאלתי פתאום.

הוא פקח את העיניים וזרק אלי מבט כחול. "מה הכוונה?"

"ברור שלא איכפת לך מהעובדה שאתה לא שייך לשום מקום, שהפכת בין רגע לבין ים או מכל היצורים שפגשת בחודשים האחרונים. עכשיו מתברר שלא איכפת לך מהמשפחה לך. אני מסוקרנת לדעת אם יש משהו שכן איכפת לך ממנו."

הוא חייך את אותו חיוך מוגזם, שתוף לגלגנות והתחמקות. "את מתכוונת בטח לנשמה התאומה שלי" קרא בנימה מוגזמת "שממנה שאבתי את הכוחות והפכתי לבן ים."

הפעם זה היה תורי לשתוק.

"לא." הוא החזיר ראשו למרכז והביט אל השמיים. "זה לא היה ככה אצלי. אני רציתי להפוך לבן ים."

"אתה רצית?"

"ומה איתך לנה היקרה?" העביר במהירות את הנושא לקצה השני, וחיוך ספוג במתיקות מזויפת נזרע על פרצופו. "למה את ממהרת כל כך לפקפק באמת שלי, כשאת לא מוכנה לספר מה היה הסיפור האמיתי שלך? אני משער שגם לך לא היה איזה אהוב שהיית מוכנה למות בשבילו- אחרת היית מספרת מזמן. אם לא לי, לפחות לאריאל. וחוץ מזה, מי אמר שכל הסיפורים הם סיפורי אהבה? אנחנו חיים בעולם האמיתי. כמעט."

הוא הישיר אלי מבט עמוק. עיניו נחתו על עיני, וגרמו לי להרגיש פתאום חשופה, כאחת שנשפטת בעל כורחה. סובבתי מבט חזרה לשמים, וניסיתי לשכוח שהוא שם. אחרי כמה שניות פזלתי לעברו, הוא שינה תנוחה והזיז קצת את גבו, ואז הישיר מבט חזרה, ושנינו חזרנו לנקודת ההתחלה- כאילו דבר לא נאמר, דבר לא נשמע.

העדפתי להתעלם מכל דבר שיצא לאמיל מהפה- היה משהו מאוד אמיץ בדיבור שלו, אבל הגישה הייתה כל כך מדכאת. יכולתי לחוש איך כל הדאגות שלי מתחילות להתרוצץ למעלה, חזרה לאזור המחשבות. לא היה אפשר להדחיק דבר בחברתו של אמיל, וכבר בהיכרות של שבוע איתו יכולתי לראות זאת.

"אל תתיימר לחשוב שאתה מכיר אותי." אמרתי לבסוף.

"לנה לנה.." מלמל בשובבות.  "תמיד חייבת להיות זאת שתגיד את המילה האחרונה."

שתיקה קצרה ומעיקה. כל כך הרבה דברים שצריכים להיאמר- וכל כך קצת אומץ להגיד אותם.

"אז למה רצית להיות בן ים?" ניסיתי להטות את השיחה בחזרה אליו.

הוא חייך. "את לא תצליחי להבין."

"או שאולי אתה לא תצליח להסביר. הצד הפסיכולוגי אף פעם לא היה חזק במיוחד אצלך."

"גם את לא עד כדי כך מכירה אותי, לנה." הוא פסק, מכווץ את עיניו בניסיון להילחם עם קרני השמש היוקדות. "זה פשוט נראה לי מרתק." אמר לבסוף.

"מרתק?"

"כן, את יודעת. היכולת לנשום מתחת למים, לשהות על האדמה. לחיות בשני עולמות שונים במקביל, להצליח לשלוט במים מתי שתרצה. להשתייך למשהו שונה." אמיל תיאר את הכול בצורה כל כך ציורית, או חלומית, מה שגרם לי לתהות איך נראו החיים שלו לפני שהפך לבן ים.

עיקמתי פרצוף. חשיבה קיצונית שדווקא יכלה לאפיין את אמיל, אם חושבים על כך.

"אבל יש גם את הצד השני." טענתי. "אף אחד לא באמת מכיר אותך, אתה סוג של מיתוס או חלק מעולם שלא קיים. אתה צריך להסתיר כל כך הרבה דברים, ואין לך יכולת להיות בלי סוף על היבשה. אתה מתייבש במהירות ובסופו של דבר אתה סוג של חיה. נעזוב בצד את העובדה שאנחנו היינו צריכים לסגל לעצמנו חיים חדשים."

"זה מה שכל כך מדהים." התעקש אמיל. "השוני, ההפכפכנות. הדרך להיות מישהו שאף פעם לא היית, ושאחרים אף פעם לא יוכלו להיות."

הרמתי כתפיים, כתנועת ויתור, ועצמתי שוב את העיניים.

"אני לא הייתי רוצה את זה." אמרתי. "אם הייתי יכולה לשנות את מה שגרם לי להפוך לכזאת, הייתי עושה זאת מבלי להניד עפעף."

אמיל הניד בראשו בעדינות, מתענג על תחושת האוויר הקר שעטף את שנינו, והמחשבות על היצר שחלקנו בינינו. "אני לא הייתי מחליף את זה תמורת שום דבר." אמר. אבל אז פתאום הכניס את היד לכיסו, פניו התעטפו עצבות פתאומית, והעיניים, שנלחמו עם קרני השמש עד עכשיו- נעצמו. "טוב," הוא מלמל לבסוף. "כמעט תמורת שום דבר."

                                                         ***

לא ממש הצלחתי להבין מה גרם לי לעשות את מה שעשיתי אחרי זה. אולי זה היה הגעגועים המעטים שהרגשתי למה שהיה לפני, אולי השיער הבלונדיני שבהחלט מצאתי כמושך. אבל יותר מהכול, זו הייתה העובדה שהבנתי באותו הרגע- לאמיל היה מישהו שאיכפת לו ממנו. לא היה איכפת לי מי, איך, אם זה בלשון הווה או עבר- ידעתי שהוא לא קר, חסר רגשות. שיכולות לרדת לו דמעות רצוניות, שהוא יכול להיות משהו מעבר לנרקיסיסט מתחכם, אם רק ירצה.

וכנראה שזה היה הנתון החסר, במשוואת היחסים ביני ובינו. רגש. קצת רגש שיסדר את הכול.

ובאותו רגע מצאתי את עצמי נוגעת בפניו. נוגעת בהם בטבעיות, בסקרנות, התבוננות חדה בעיניים כחולות שהיו משותפות לשנינו, וקצת רחמים פה ושם. עיניו נפקחו מיידית, אחרי שתיקה ארוכה בה ניסינו שנינו לעכל את המתרחש.

משהו במבט שלו היה אמיתי. לא כמו אז, כשבא מוכן ומזומן לשחק כל משחק שיעלה בדעתי. משהו באמת היה פגוע שם, והשתוקקתי לאחות את הפצעים הסמויים שנשזרו על פניו עם כל שנייה ושנייה.

ופתאום, בלי הכנה, גם דמעה קטנה נזלה על לחייו. הוא מיהר להושיט את ידו ולנגב אותה, אך היא לא הצליחה לשבור את החום שעבר בגופי בעוד אנו מחליפים מבטים יוקדים זה עם זה.

אמיל התקרב אלי. יכולתי כמעט לקרוא את מחשבותיו- את האופן בו הצליח לחשוף את קצה הכנף הקפואה שלו, ואת כיסופיו לדקות בהם הצליח להחזיק את עצמו כבן ים מרוחק, מתלוצץ וחסר רגישות.

כעת הוא כבר היה עמוק בפנים, והוא החל להתקרב לאט לאט. מיליון מחשבות עברו בראשי. בחלקן זה נראה טבעי, בחלקן זה נראה כמו חלום. אך הכול נפסק ברגע שחום שפתיו נגע בשפתי, והנשיקה סחפה אותי איתה למקום אותו לא הצלחתי להבין.

יש דברים בחיים שאתה לא מתחרט עליהם אף פעם. יש דברים שגם אם תתחרט, זה עלול לצער אותך, ולגרום לך להפוך לאדם ממנו פעם הכי חששת. למרות שלא הצלחתי להבין, האינטואיציה הצליחה- והיא הייתה זאת שסחפה אותי למערבולת.

מצאנו את עצמנו מתקרבים יותר ויותר זה לזה. לאט לאט גם ליטופים נכנסו לתמונה, סימנים של תשוקה נמרחים לכל אורך גופנו. בשלב מסוים הנחתי את רגלי השמאלית על רגלו הימנית, ורכנתי מעליו כמעט הפוכה, שקועה בתוך שפתיו ובתוך עורו שהיה יבש למחצה.

לא הצלחתי להאמין כמה שתשוקה אמיתית יכולה לשנות. הרי כבר עשינו הרבה יותר מזה, בתוך המים וגם מחוץ, ובכל זאת עכשיו זה הדבר האמיתי - זה שגרם לצמרמורת בכל הגוף, שגרם לי לחייך מבחוץ ומבפנים, להתרגשות בלתי מוסברת ודחף להמשיך ולא לעצור.

בשלב מסוים, כשהרגשנו שנינו שזה יותר מדי, נעצרנו. הדפתי את אמיל קלות והוא נשכב על החול, חיוך מודאג מתפשט על שפתיו. נשכבתי גם אני, מנסה לנתח בראש מה שקרה עכשיו, ומה שזה באמת אומר. חשבתי על כל האנשים שוודאי בוהים בנו בגועל, ועל הזקנות שממלמלות לעצמם 'פושטקים' בצורה כל כך שגרתית- ועל זה שזה יהיה הרבה יותר כיף אם נעשה זאת במקום אינטימי יותר.

ובכל זאת, שנינו שכבנו שם מחויכים. חיוכים שהכתיבו את מצבם של כל שאר האיברים בגופנו, שנתנו לי הרגשה טובה, ונשימות סדירות לרווחה.

"אל תעשי את זה לנה. אני מחבב אותך יותר מדי בשביל לתת לך לעשות משהו מתוך תחושת רחמים שתתחרטי עליו." קולו הצרוד למחצה של אמיל גרם לי לפקוח את העיניים.

"על מה אתה מדבר?"

"מחר אני אקום בבוקר ואת תשנאי אותי מחדש, כמו בכל יום. שום דבר לא באמת ישתנה. אני לא אהפוך להיות רגיש ומקסים יותר, הקול השברירי הזה שלי לא יישאר תמיד. תעשי לעצמך טובה, לנה."

"טובה?" עיקמתי פה.

"אל תעשי איתי שום דבר. אל תשכבי איתי, אל תנשקי אותי. את יקרה לי כל כך, לנה. את הכי מדהימה שפגשתי. אינטליגנטית וכוחנית. אל תתני לי להרוס לך את זה , לפגוע בך. נראה שזה אחד הדברים שאני מצטיין בהם. אני מצטער."

הפה שלי היה פעור. יכולתי להבחין בכך בשל הרוח שדגדגה לי את הלשון. העיניים היו שקועות באוויר, ואני מנסה לקלוט מה קרה עכשיו. אמיל נפתח בפני. אמיל היה כנה כמעט לחלוטין. אמיל כרגיל, צדק בסופו של דבר. ואני החלטתי לא לוותר.

"בוא נעשה הסכם, " חייכתי אליו. "ברגע שתספר לי את כל האמת, ניקח את הכול צעד אחד קדימה."

"ואת תספרי לי את שלך?" הוא פער עיניים.

לחיי האדימו. הוא היה באמת חכם – רק הוא היה יכול לשים לב לרמזים כל כך קטנים, שמתברר כי נשזרו על פניי ואני אפילו לא הבחנתי בכך.

"מוסכם." חייכתי לבסוף.

חיוכו של אמיל נשאר רפה, חיוך של הסכמה, והחיוך הזה לא ירד מפניו גם כשקמתי והתחלתי ללכת לכיוון המים. השארתי אותו שם עם כל המחשבות, שגרמו לפניו להתכווץ ולחיוך להיעלם בהדרגה. מאז לא דיברנו על זה בכלל, אבל שנינו זכרנו היטב את הברית הלא רשמית שנחתמה מבעד לחיוכינו ולמילים מלאות משמעות. הכלי החזק ביותר במערכה הזאת.

הערה לגבי הפרק: אני בטוחה שרובכם שמתם לב שהוא היה יותר חודרני והכל.. אני חייבת להגיד ולהזהיר שאני לא המבינה הכי גדולה בעולם בעניינים האלה, וכל התיאורים זה רק איך שאני חושבת שזה נראה או מרגיש... ויכול מאוד להיות שאני טועה. (כתבתי בבלוג השני שלי שאלה חשובה- האם אפשר לכתוב על אהבה מבלי לחוות אחת?)

איך?? תגובות ותגובות בבקשה... (: יש כבר 10 קבועים! זה מרגש... מישהו מעוניין להצטרף?