סיפרים מתושתשים

תודות:

לחברה שלי שנתנה לי השראה עם הסיפורים שלה ולמנגינה הזו: http://www.youtube.com/watch?v=W0dVjpYPrJg

__________

והקור הזה, שמשתלת עלי לאט לאט, נוזל כמו שלג קר, אשר נמס-ולא-נמס עמוק בתוך הורידים, זולף לתוך הלב, וטיפין טיפין, מקפיא אותו אנושות.

כשמבט אחד חולף, זה מספיק. דרכו אני רואה הכל. כל מה שבן אנוש לא אמור לראות, אולי מכוון שאינני בת אנוש, הם משחררים את רצועת הטקט והאתיקה אשר קובלות אותם לציוויליזציה הזו, לכדור הארץ הזה, ומרשים לעצמם ליסר אחרים על חשבון מצפונם הקלוש וחוש ההזדהות שנעלם בין רגע תוך תנוע אחת שסתתה ממסלולה הקבוע.

ואולי זה כל מה שאי פעם אהיה. כוכב לכת שסתה ממסלולו העגול. כוונה שלא התממשה כראוי ואכזבה אחת גדולה לסובבי שבין כה וכה מאולצים להמצא שם .

אז אני מתרחקת, בידיעה ברורה שלעולם לא אחסר, כי הרי כל מעודי וקיומי הוא טעות אחת גדולה שהתממשה מתוך חלום סיוט של ילד מבוהל עד עמקי נשמתו.

רגשותי אינן חשובת לאיש, כך חוסכת אני את המילים המיותרות שידרשו לתארן, חוסכת אני אוויר, כי אף לא אחד רוצה לשמוע את קולי. ואין כי מישהו שמעו אי-פעם, קולי עולה במזמורו על טוב מנגינותיו של הפסנתר אשר שתי ידיו של יצור-אדם יכולות ליצר בהקשה בלבד. ואולי היה הוא אף מועיל אילו אדם-שהו היה מעלה על דעתו לשמוע את דברי.

ואל תצתדקו לי, כי יודעים גם אתם טוב מאוד שאם היתם פוגשים מדומי באמצע הרחוב, לא הייתם נוסאים עינכם עליו בהבנה ובשיתוף, כי אינכם יודעים כלל וכלל איך מרגיש לדחות מעליך כל יצור קיים בלי לעשות דבר.

להמשיך? להפסיק? אני לא יודעת, תעזרו לי...