http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796רק עוד בלוג סיפוריםheCopyright 2026 only plain me. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/96/57/70/705796/misc/20780756.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=12027338<div align="right" dir="rtl">כשהיתי קטן, אימי שאלה אותי מה אני רוצה להיות. "נהג אמבולנס" עניתי תמיד. נהג אוטובוס לא כל כך רחוק מזה, נכון? זה נחמד, לקבל הצצה מזערית לחיהם של רבים כל כך בכל יום. אישה מאחורי מדברת בטלפון, היא גבוהה, אפילו בלי התוספת המיותר של 5 הסנטימטרים שנעלי נותנות לה. היא מדברת עם בנה, זה ברור מהטון הדואג בקולה. במקום השמור לנכים שני בני נוער עומדים. הילדה-גילה בערך 15 שנה, היא קטנה, שיער קצר, עינים חומות, לא מיוחדת לי. נהג האוטובוס, שרק עוצר עכשיו בתחנה, מוריד נוסעים. שומע אנשים שואלים שאלות, מצדיקים את עצם עליתם לאוטובוס באמצעי תשלום שונים. אני כבר עונה להם כמו רובוט, שמעתי את הכל מיומי הראשון באגד.אבל יש דברים שמפתיעים אותי, עדין, לדוגמא: מידת הדאגה והאהבה בעיניו של הנער. הוא ממש אוהב אותה, רואים זאת, אך לפני צורת הדיבור שלהם, ניתן למור בוודאות, שגם הנערה עדין לו אמרה לו איך היא מרגישה. אישה אחת נראית חולה, עומדת להקיא, היא מחזיקה את ביטנה הגדולה בידיה הקטנות. היא יורדת מהאוטובוס ליד הבית חולים, בראשי עולות השארות רבות לשם מה, אך בטוח לעולם לא יהיה. משאית נכנסת לנתיבי בפיתאומיות, אני עוצר</div>Wed, 08 Sep 2010 13:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (only plain me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=12027338http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705796&blog=12027338http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11993180<div align="right" dir="rtl"> לב מפרפר זה לא טוב. זו היא דעה חד משמעית ובלתי ניתנת לערעור. כל רופא מוסמך, וגם אחד שלא, יגיד לך זאת. לב מפרפר זה לא טוב, לב מפרפר זה רע. לבבות במשפחת ברגמן היו בעיה ראשית. אלינור ברגמן נולדה כחולה. לא במובן של ראש כחול, וגם אל תחשבו אותה לחייזר. היא נולדה כחולה מסיבה, מסיבה פשוטה ביותר: החמצן לא הגיע לה למחזור הדם כראוי. ליבה היה ימני, והמחיצה בין חדריה הייתה עבה ביותר. הרבה מעל תווך הבריאות. ניתוח מהיר, שהיא אפילו לא יכולה לזכור, טיפל בבעיה. הם הורידו חלק מהמחיצה בין החדרים, והשתילו מכשיר שישמור על מצב תקין, ויודיע עם יש בעיה. וככה היא גדלה, לא מתאמצת יותר מידי, הוריה לא הורידו את מבטם ממנה לשנייה, וליבה ממשיך להוות בעיה בפוטנציאל שמחכה להתממש. כשהייתה בת 13, שחתה אלינור בברכה באורך 15 מטר, מתאמצת לסיים במהירות וללכת לביתה. כשלפתע, צפצוף בקע מצד ימין של החזה שלה. היא התנשפה בתדהמה ואיבדה את הכרתה. כאתה מחוסר הכרה, על סף מוות, עם לב מפרפר, מחשבות רבות יכולות לנדוד בראשך: האנשים שאהבת, האנשים שרצית לאהוב, האנשים שנטשת, מעשי האומץ שלך, מעשי הפחד שלך ומה עשיתה בחיים. אלינור חשבה</div>Sun, 22 Aug 2010 15:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (only plain me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11993180http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705796&blog=11993180http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11973543<div align="right" dir="rtl">הוא יצא לדרך לפני שנים, מדמין, ממציא, ועושה את מה שאףחוקרלפניו לא עשה: הוא העז. הוא התעלם מאזהרות, ביקורות והשפלות, ויצא לדרכו. הוא עבר שנים בשיטוטים, ראה חלקים מהעולם שדבר קיומם היה בגדר אגדה, והמשיך להעז לחלום. הוא קוה שיגיע, שכל זה יגמר, אבל לא הפסיק. עם יפסיק, יחרב עליו עולמו, שהרי עם יפסיק, עם יחשל, זה היה הסוף. העולםיהיה חסר תושיה, חסר עוצמה. כי הרי הוא האחרון שהרשה לעצמו, שהצליח, שיכל, לחלום. וכלנו יודעים מה שווה עולם בלי חולומות. הוא יפסיק להתפתח, יפסיק לגדול, אנשים יסתפקו במה שיש, שקיים, וישארו תקועים לנצח באותו מצב מבחיל של עוצמה מזויפת וכישלון מוסרי מרוחק מהלב. כשיכל, היה עוצר, ומסתקל על השקיע, מביט, ונזכר במחזות רחוקים. כמו איך פעם אחת, ניסה למשוך את דף המאולין מתוך החור הצהוב. הוא זכר איך הושיט את שתי ידיו, תפס את הדף, ודחף. אנשים התקבצו סביבו בתדהמה. אף אחד, מעולם ועד אותו יום, לא דחף. כולם משכו, כך היה נהוג, כך כולם עשו, ומי רצה להיות חריג? מי בכלל חשב על דברים כאלה? תוך שניות דף המאולין היה בידיו. הוא ציפה לשמחה סביבו, לתשואות ומחיאות, הוא חלם על כך זמן רב כל-כך. הדב</div>Thu, 12 Aug 2010 20:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (only plain me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11973543http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705796&blog=11973543http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11966677<div align="right" dir="rtl">אוקי, לפי שאני מתחילה, בקשה: אם אתם מכירים אותי, על תקראו את זה. מסיבותי שלי. בבקשה. אני זוכרת משפט אחד: כשאתם לבד, עצמו את העינים, ותקשיבו, ואולי אז תשמעו, את המוזיקה שבראשכם, כי לכל אחד יש אחת... אבל אני, אף פעם איני לבד. אני ישנה באותו החדר עם אחותי, ומה שמפריד בינינו לבין אחי הוא ארון בגדים, כופסאות סרטים וספרים, ווילון. כשעולה ברצוני, אני יכולה להעביר את ידי לחדר הסמוך, מעל הכל. כל איש יכול. ועם, וקורה, שכול משפחתי מחוץ לבית, אני עדין גרה בעיר גדולה, המכונית, המזגנים, האנשים, לא ניתן להקשיב לעצמך ברעש כזה. אז אני מפעילה את המערכת, שומעת מוזיקה בקולי קולות, ואז מה עם השכנים שומעים. כי רק מוזיקה, נותנת לי שלווה, כי רק מוזיקה, גורמת לי להבין מי אני, כי הרי איך, אחרי 13 שנה בלבד בעולם הזה, עלי להכיר אותי? יש בי גם חלק דיקאוני ביותר. עד לפני שנתים, חיי היו סיוט. ירידות, בדיחות עלי, האשימו אותי בכל, אפילו שלא עשיתי להם כלום, רוב ילדי הכיתה שנאו אותי. וחברות? היו לי שש. 3 מחוץ לעיר, אחת בשכבה אחרת, עם חברות אחרות ושיעורים אחרים, ושתים היו איתי, תמיד. הינו 3 בנות שצריכו</div>Mon, 09 Aug 2010 12:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (only plain me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11966677http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705796&blog=11966677http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11961922<div align="right" dir="rtl">חלמתי שפרסתי כנפים וניסיתי לעוף לשמים אך רגלי הן החשילוני בנופלי כולם ראוני וצחקו הם על רגלי שאינם מקשיבות לכנפי והלוואי שגם במציאות כנפי ישאוני עד מות רק שאז הלוואי והלוואי יקשבו להם גם רגלי.</div>Sat, 07 Aug 2010 02:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (only plain me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11961922http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705796&blog=11961922http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11945841<div align="right" dir="rtl">אין לי מוסג מאיפה בא הבית האחרון, דווקא יצא חמוד! אתמול שכבתי במטה, והתחלתי לבכות. זה לא שממש היתה לי סיבה, פשוט רציתי לראות מה המסלול שאותו צריך לחשב מחדש, וכמה זמן לראותו יכול כל אחד ממש. אז בכיתי דמעות מלוחות, בשבילים מסודרים ועוקבים. עד שהגיע האות, מקצות אפי המרוחקים. ואתה? כמה זמן תחזיק? ועם בראות הדמעה שיפתה, תשאר, או תברך ותזיק? ענה נה, חמדת לבי, ואל תשאל שאלות, אולי כך עוד תביא שלום ללב משוגעת כזאת.</div>Fri, 30 Jul 2010 01:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (only plain me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11945841http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705796&blog=11945841http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11932345<div align="right" dir="rtl">תודות: לחברה שלי שנתנה לי השראה עם הסיפורים שלהולמנגינה הזו: http://www.youtube.com/watch?v=W0dVjpYPrJg __________ והקור הזה, שמשתלת עלי לאט לאט, נוזל כמו שלג קר, אשר נמס-ולא-נמס עמוק בתוך הורידים, זולף לתוך הלב, וטיפין טיפין, מקפיא אותו אנושות. כשמבט אחד חולף, זה מספיק. דרכו אני רואה הכל. כל מה שבן אנוש לא אמור לראות, אולי מכוון שאינני בת אנוש, הם משחררים את רצועת הטקט והאתיקה אשר קובלות אותם לציוויליזציה הזו, לכדור הארץ הזה, ומרשים לעצמם ליסר אחרים על חשבון מצפונם הקלוש וחוש ההזדהות שנעלם בין רגע תוך תנוע אחת שסתתה ממסלולה הקבוע. ואולי זה כל מה שאי פעם אהיה. כוכב לכת שסתה ממסלולו העגול. כוונה שלא התממשה כראוי ואכזבה אחת גדולה לסובבי שבין כה וכה מאולצים להמצא שם . אז אני מתרחקת, בידיעה ברורה שלעולם לא אחסר, כי הרי כל מעודי וקיומי הוא טעות אחת גדולה שהתממשה מתוך חלום סיוט של ילד מבוהל עד עמקי נשמתו. רגשותי אינן חשובת לאיש, כך חוסכת אני את המילים המיותרות שידרשו לתארן, חוסכת אני אוויר, כי אף לא אחד רוצה לשמוע את קולי. ואין כי מישהו שמעו אי-פעם, קולי עולה במזמורו על טוב מנ</div>Fri, 23 Jul 2010 13:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (only plain me)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705796&blogcode=11932345http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705796&blog=11932345