כמה ימים לפני שנוחתת לה עננה שחורה על שנות השלושים שלי, וההגדרה בחור צעיר הולכת ונמוגה לה במעיל עור שחור על אופנוע כבד, אני מוצא את עצמי מתעורר עם כאבים חזקים ביד שמאל.  "טוב" אני מלמל לעצמי בנחת "זה בטח יעבור תוך כמה דקות של ספורט" (אני עוד לא הפנמתי שצפייה בטלוויזיה ועישון מסיבי עדיין לא מוגדרים ספורט, ואני עדיין בטוח באופטימיות תכלכלה שבאולימפיאדה הבאה אחד מהם או שניהם יוכרזו כספורט רשמי וסוף סוף אני אוכל לקבל את המדליית זהב שלי, אני אפילו מדמיין ההמנון מתנגן לו כשאני עומד על הפודיום ועונדים לי את השרשרת, ביד אחד אני מצדיע בחיוך מתענג וביד השניה אני מחזיק סיגריה ומאפר קלות על ראשו של המתחרה הגרמני שזכה במקום שני המביש וחורך את שערו קלות......)

אז זהו, שזה לא עבר! ולמחרת אני מבין שזה מתחזק ומספר לפולניה שאיתי בתמימות על יד שמאל תפוסה. טעות פטאלית של טירון.....

"אתה! עכשו! הולך מיד לרופא! או למר"מ או למיון!" היא מזנקת בתנוחת קרב.

"מה פתאם?!" (אני עוד בטוח שזה הולך לעבור לי בשקט.....) "ממתי הולכים לרופא בשביל יד תפוסה? אני אקח כדור"

"תגיד לי, השתגעת לגמרי?!" היא עונה לי בטון של לילך אשתו של איצקו מהסדרה רמזור, "אתה עוד כמה ימים חוגג 40! מעשן כמו קטר! לא עושה ספורט! אוכל מזון הכי לא בריא! וסבתא שלך נפטרה מהתקף לב!"

"נו?!" אני עונה, "זאת סיבה להילחץ?!"

החלל מתמלא בקשישות וורשאיות מגחכות הלועטות על אוזנה של הפולניה....

"אם רק נדמה לך, שאני הולכת להיות אלמנה, והבנות שלך יתומות מאב, אתה טועה ובגדול!" היא פוסקת. "עכשו! לרופא!"

"טוב" אני מתרצה. ואומר לעצמי בלב, שהרופא משפחה שלי מכיר אותי ויודע שאני לא אדם לבבי. הוא כבר ייתן לי כדור.

אז זהו, שלא! הוא יצא לו לחופש. דווקא עכשו. שנה לא ראיתי אותו והוא מבריז לי!

 קשישה נחמדה מקבלת את פניי במקומו. אני מסביר לה את המצב.

"תראה" היא אומרת וההבעה בפניה מתחלפת לתמרור עצור, "יד שמאל, לא לוקחים סיכון, אני רוצה שתלך עכשו למרפאה ותעשה בדיקת א.ק.ג ותפקסס לי למחשב מיד את התוצאות".

"אבל אין לי זמן" אני מנסה להסביר נואשות.

"בשביל בריאות יש זמן" היא פוסקת ושולחת אותי נבעת.

אני נכנס למרפאה עם הכנופיה שלי, נסיכה ענוגה בת 8.5 ואמזונה בת 4.

"אתה בשביל א.ק.ג?" שואלת אחות שמנה ומשופמת במבטא צח.

שלושתנו בוהים בה במבט מבוהל.

"את מכוערת!" מטיחה בה האמזונה מנסה לשבור את הקרח בדרכה שלה......

"לא!" "מה פתאם!" אני ממהר להכחיש, כולי סמוק, "כלומר, כן, אני ל-א.ק.ג אבל היא לא מתכוונת למה שהיא אומרת, היא רוצה תשומת לב...." אני מנסה להתנצל.

"טוף", מתרצה האחות, "אתה תשכב פה על המיטה" היא מצביעה על מיטת בית חולים עם נייר מכוסה כתמי רושאך מעניינים, "ילדים מחכים בחוץ!" היא מצווה. הגוזליות, מתיישבות בצייתנות בפינת החדר, ואני מנסה לסדר את המיטה בזווית היגיינית ונשכב. היא מסתירה עם וילון ומתחילה לחבר את הפקקים המוזרים של המכשיר, שמזכירים לי כוסות רוח למת.

"אבא, כואב?" נשמע ציוץ מקצה החדר.

"לא, זה לא כואב" אני מרגיע אותן.

אחרי דקה, "ועכשו?"

" לא זאת בדיקה שבכלל לא כואבת" אני מרגיע את עצמי ואותן......

"מתי ידקרו אותך עם הזריקה?"

"חס וחלילה!" אני עונה כמו הבובה של שקע מהפרסומת של חברת חשמל, "מה פתאם לדקור? פה לא דוקרים אף אחד!"

"אז איך תקבל סוכריה?!"

"אני מעדיף לא לקבל סוכריות, זה לא בריא!" אני מנסה לענות בטון חינוכי.

אם אתה לא רוצה, אז תתן לנו!"

"בסדר" אני ממלמל תחת מבטה החמור של האחות.

לפתע היא מחליטה לשתף פעולה.

"אתן רוצות שאני אדקור את אבא ותקבלו סוכריה?" היא שואלת בטון ממזרי למול מבטי המבוהל.

"לא, לא, זה בסדר", אני מחוויר כולי, "אני כבר כולי דקור מהבית......."

"טופ, סיימנו." היא מחייכת.

"אין שום בעיה! יש לך לב גדול וטופ" היא מודיעה חגיגית ומפקססת לרופאה.

"יופי", אני מתעשת, כמעט עשתה לי התקף לב זאתי!........

אני מתקשר לרופאה לברר שהיא מרוצה ואפשר להמשיך הלאה לאורטופד.

"תגיע אלי מיד!" הרופאה מודיעה לי בטון של רמזור אדום, "אני מפנה אותך למיון בביה"ח, צריך לעשות בדיקות נוספות!"

"טוב, תבחר", מסבירה הפולניה ברס"ריות שאינה משתמעת לשני פנים, "איכילוב או ביה"ח מאיר בכפר סבא?"

אני מתלבט לי. איכילוב זה פקקים, למצוא חניה חצי שעה ואח"כ להמתין בתור האין סופי של חדר מיון, מאיר זה 10 דקות מהבית, וסביר להניח שבבית חולים כפרי לא יהיו תורים אם אני אתייצב על הבוקר, אבל אף פעם לא הייתי שם, וכמה כבר אפשר לסמוך על בית חולים שאין לו אפילו שם משפחה?!

בבוקר מחליטים והולכים לביה"ח מאיר. חבר קופץ מרחובות לעשות בייביסיטר ואנחנו מגיעים שמחים וטובי לב (?!) למגרש חניה ריק בשעה 9 בבוקר. בחדר המיון נחת ושלווה, חוץ מלעשן נרגילה הפקידות בקבלה של המיון עסוקות בלריב על כל לקוח שנכנס. תוך שניה משכיבים אותי על מיטה בודקים שוב א.ק.ג ומקיימים את ההבטחה של האחות מאתמול ולוקחים לי דם לכל מיני בדיקות, משאירים אותי דקור ומדמם בהשתאות.

תוך חצי שעה אני אחרי הבדיקות וצילום רנטגן של כתף שמאל מסורקת מבושמת ומוכנה ליציאה בשישי בערב......

שעתיים לקח להם לפענח את הצילום (טוב, אמרתי שזה בית חולים בלי שם משפחה! זה כבר אומר משהו....)  ו-3 שעות אחרי אני מוצא את עצמי בחוץ.

נטול התקפי לב אבל מורווח כתף תפוסה אני חוזר הביתה ליום חדש.

אז מה יש לפחד ממומולדת 40?!

It's Friday, and we house mice. One good thing came out of this day, this morning I sailed and Drove yacht for 20 minutes back from the Sea to Herzliya marina, which brought nostalgic memories of junior seamanship classes.

So how do I get to sail a yacht of 14 meters from the heart of the sea to the Marina in Herzliya? Internet advertisements of the annoying kind.....  It absorbed the corner of my eye and I try to ignore and then without feeling you find yourself clicking and read and then recorded free trial lesson for sailing a yachts course. Then a nice stubborn sales rep call to convincing you only gets to them. After endless phone calls and two months of cancellations on my part I arrived yesterday to the marina in Herzliya on a sunny Friday.

They put us in a room with coffee and air-conditioned. And made a beautiful presentation and then, they were "throwing" us into the sea. We all climbed the yacht and the guide did not touch the wheel, each of us in turn, Drove the ship, open the sails and click the gas. Go out into the open sea, and sailing up - that's the point in life on Yacht at sea. Suddenly it's changed all this bad sense of "why I'm spending my free day," and I began to enjoy it.

After I was filled with a lot of positive sea energy.  I decided that the official goal of this year to honor the events of mid-life crisis is to get the yacht Skipper license instead of buying a motorcycle or whatever Middle-aged men decide to do at that age.....

The truth is that it's not clear if it's the 40 Birthday crisis or just depression, lack of creativity or sense of missed opportunity.

I would love to have a present of 4000 $ the cost of financing a sailing a yachts course or alternatively tips on bank robberies are welcome.......

יום שישי ואנחנו עכברי בית. מה יהיה???!!! דבר אחד טוב יצא מהיום הזה, בבוקר השטתי יכטה במשך 20 דקות חזרה מלב ים למרינה בהרצליה, מה שהעלה זיכרונות נוסטלגיים משיעורי ימאות בחטיבה (להבדיל אלפי הבדלות.

כן, גדלתי בצפון ושם בתקופה שלמדתי בחטיבת הביניים היו שיעורי חובה במקצוע שנקרא ימאות. פעם בשבוע לקחו אותנו לנמל הדיג בקישון צמוד לנמל חיפה, שם השטנו מפרשיות וסירות חתירה, למדנו לימודים עיוניים על ניווט ומכאניקה של כלי שיט  ובסוף השנה קיבלנו על זה ציון בתעודה.

אז איך מגיעים להשיט יכטה של 14 מטר מלב ים אל המרינה בהרצליה? פרסומות באינטרנט.....כן מן הסוג המעצבן שנקלט בזווית העין ואתה מנסה להתעלם ואז מבלי להרגיש אתה מוצא את עצמך מקליק וקורא ונרשם לשיעור ניסיון חינם לקורס השטת יכטות. ואז מתקשרת נציגת מכירות נחמדה ועקשנית שמשכנעת אותך רק להגיע ולשמוע. ואחרי אין סוף טלפונים וחודשיים של ביטולים מצידי הגעתי אתמול למרינה בהרצליה ביום שישי שטוף שמש.

הכניסו אותנו לחדר ממוזגן עם קפה וערכו מצגת יפה ואח"כ היידה לים. אשכרה עלינו ליכטה והמדריך לא נגע בהגה, כל אחד מאיתנו בתורו, השיט את הספינה, פתח מפרשים ולחץ על הגז. לצאת אל הים הפתוח, להרים מפרש - זה טעם החיים על יאכטה בלב ים. פתאם השתנתה כל התחושה הזאת של "על מה אני מבזבז את היום שישי" והתחלתי ליהנות.

אחרי שהתמלאתי בהמון אנרגיות ים חיוביות החלטתי רשמית שהמטרה השנה לכבוד אירועי משבר אמצע החיים, זה להוציא רישיון סקיפר על יכטות במקום לקנות אופנוע או וואטאוור מה שחברה בגיל הזה מחליטים לעשות.....

את האמת שלא ברור לי אם זה משבר גיל ה-40 או סתם דיכאון, חוסר יצירתיות והרגשת החמצה.

אז אני פונה ללב של כולנו: אשמח לקבל 12000 אלף שקל מתנה עלות מימון קורס סקיפרים או לחילופין טיפים בנושא שוד בנקים יתקבלו בברכה.........