http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710בעל ואבא לשתי בנות וכלבת פאג. אחרי שנים של קריירות שונות ומשונות החלטתי לפרוש ולפתוח עסק מהבית במטרה להשקיע בקריירה החשובה מכל- הורות. האם זאת הדרך לנירוונה? heCopyright 2026 paradise camp. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12152588<div align="right" dir="rtl">כל הורה מרגיש את התחושה העוצמתית, הטוטאלית של הזדהות עם הילד שלו. כשהם מקבלים מכה, זה כואב גם לנו באותו המקום. כשדוחים אותם חברתית בגן או בכיתה אנחנו מרגישים לפתע מושפלים ודחויים. אני זוכר איך אני ואשתי לא נרדמנו במשך כמה לילות והתהלכנו עם מועקה נוראה בלב במשך ימים כשהנסיכה הגדולה שלי ביקשה לשחק עם ילדה אחרת בגן משחקים כשהיא היתה בת 3 והילדה השניה סירבה לשחק איתה. אשתי בכתה כל הלילה אח"כ. התחושות האלו נובעות ממקום שההורה מרגיש קירבה פיזית ופסיכולוגית כל כך קרובה לילד שלו בדיוק כמו שמרגישים לכל איבר אחר בגוף. הילד שלי זה אומר היד שלי, הראש שלי. מכאן גם נובעים הביטויים של "נשמה שלי" עיניים שלי" וכד' לילדים. כשאמא רוצחת את הילדים שלה, זה לרצוח את עצמה. לכן כל כך קשה להבין את זה. לעכל את זה. אחרי סיפור רוז, הילדה שאף אחד לא אהב, רק לכתוב את המשפט הזהפה, מעורר בי רעד של זוועה, אימה ורחמים על הילדה הזאת שסיימה חייה במזוודה בירקון כי הבכי שלה במושב האחורי הפריע לסבה. ואחרי סיפור האב הגרוש שחנק את בתו עם שקית ניילון והשוטר שרצח את אשתו וילדיו והתאבד. ואני לא מצליח "להתרגל" לחדשות כאלה ולהבין</div>Fri, 12 Nov 2010 00:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (paradise camp)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12152588http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705710&blog=12152588http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12152585<div align="right" dir="rtl">מרוב עצים לא רואים דובים. יש לי הרגשה שהרבה דובים מתחבאים בעצי ההפקה של תוכניות הריאליטי. איך שהוא מרוב שפימפמו לי בפרומואים או יותר פירפמו לי את המוח, מצאתי את עצמי צופה חצי המום חצי לעוג בפרק הפתיחה של היפה והחיה. באמת התעלו על עצמם בהפקה והביאו יפות, מסוקסות, ומאותגרות אי קיו יותר (למרות שלא ראיתי את הפחות בעונה הראשונה) ולעומתן מאותגרי יופי וחיברות מוזנחים שמשום מהיש לי הרגשה שהם גרים קרוב מאד לטכניון בחיפה ולקרינה שהוא משיר סביבו. אבלנו, באמת! הבאתם את סהר מתוכנית הריאליטי TLV (שדווקא כן צפיתי) בתור עוד אחת מהיפות..... מה נגמרו היפות בארץ?! או שההפקה בקשיים ופשוט מחליפה את שחקני הראליטי שלה בין התוכניות השונות בתקווה שהצופים מספיק רדומים+מטומטמים+אדישים מכדי להבחין במה הם צופים. במחשבה שניה, כנראה שהם צודקים. למי יש כוח כשהוא חוזר הביתה בסוף יום עבודה להתייחס ברצינות לדמויות המצויירות האלו שקוראים להן פליטי ראליטי? ואני עדיין תוהה האם משפטי החוכמה האלה שמככבים אצלי בכותרת נאמרו בתום לב או שדיי ברור שאיזו יפהתגיד משפט כזה... הרי בהפקה לא ייתנו להן יותר מדי צ'אנס ליפות להיות ט</div>Fri, 12 Nov 2010 00:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (paradise camp)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12152585http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705710&blog=12152585http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12152584<div align="right" dir="rtl">למה השמש נרגשת והירח מחוויר??? נו?! ככה זה בבליינד דייט....... ואנחנו צריכים להכין את ילדינו לגרוע מכל שהנסיך על הסוס הלבן לא יגיע, ואז נרשום לג'יי דייט או משהו כזה.... טוב, אז איך הגעתי לזה? כל לילה לפני השינה סיפור. לגדולה (בת 8) אני מקריא את סדרת הארי פוטר כבר שנה שלישית ואנחנו בספר השלישי. לקטנה (בת 4) סיפור ילדים, לפעמים קלסיקות שאני גדלתי עליהם, כמו דירה להשכיר, והילד הזה הוא אני, לפעמים קלסיקות שלא גדלתי עליהם אבל התחברתי אליהם כמו, תירס חם ומעשה בחמישה בלונים ולפעמים קלסיקות שאני גודל עליהם עם בנותיי.בד"כ יש ספר אחד שמשתנה מדי לילה, או מדי תקופה, אבל יש ספר אחד שמלווה אותנו כבר המון זמן, כל לילה. קוראים לו "תפילילה". הספר נכתב על ידי מאיה חנוך (הבת של שלום חנוך) ומיכל כהן-חי ומלווה בציוריםקסומים של דמיטרי קיליסקי. רפרוף בספר מעלה את המראות הבאים: אינספור חיות שלוות, ילדים עפים באוויר, שניים מהם שחורים, כמובן. ילד כורע בתנוחה נוצרית ליד מיטתו. הספר מלא וגדוש בכוונות טובות. הוא מנסה לדבר על הכל ואל הכל. החל מהשמש והירח, דרך העמקים, ההרים והיערות, בעלי החיים והים, וכלה</div>Fri, 12 Nov 2010 00:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (paradise camp)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12152584http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705710&blog=12152584http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12152582<div align="right" dir="rtl">משפחה במלכוד או משפחה מלוכדת? זאת הדילמה הכי קשה היום להורים. איפה שהוא, לפני קצת יותר משנה, מצאתי את עצמי חנוק בקריירה תובענית וטובענית אי שם בחברת תקשורת גדולה שגזלה ממני כל זמן אפשרי לעצמי, לאשתי לבנותיי ולחלומות שלישהרגשתי שאני הולך ומאבד. תחושה איומה שקשה לתאר. נזכרתי שכל המטרה שלי ושל אשתי כשעזבנו את הצפון החם ועקרנו למרכז הארץ בתקווה לשפר את המעמד הכלכלי שלנו ולהתפתח בתחום המקצועי נבע קודם כל מהרצון להצליח כזוג וכמשפחה. והרי באיזה שהוא מקום השגנו את זה. כי שנינו עבדנו בתפקידים בכירים וטובים. אבל התוצאה היתה, 2 בנות בצהרונים וחוסר אנרגיה טוטאלית להשקיע במשפחה ובעצמינו. אז קמתי ועשיתי מעשה. הלכתי ולמדתי קורס בניהול עסק באינטרנט, פתחתי עסק מהבית ואח"כ עזבתי את העבודה. במשך שנה שלמה חיי עברו לפאזה שקטה יותר. בבוקר ישבתי על המחשב בביתי הקט, בצהרים הוצאתי את 2 הגוזליות מהגן ובית הספר, חיממתי להן צהרים, השכבתי את הקטנה לישון צהרים, עם הגדולה ישבתי על השיעורים ולפעמים הוספתי לה (למסכנה יש אבא שהיה מורה לשעבר...), אחה"צ חוגים או חברים או פעילות כלשהיא. כשהיה צורך בהורה מלווה בבית</div>Fri, 12 Nov 2010 00:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (paradise camp)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12152582http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705710&blog=12152582http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12152579<div align="right" dir="rtl">שם הספר: פסיעות על רצפת הזמיר מסתיר בתוכו רעיון מקסים שבמהלך התגלותו מקדם את הקורא להמשך העלילה . זוהי רצפה שנבנתה במיוחד כדי שאף אחד לא יוכל לעבור אותה בלי שהיא תצייץ או תשיר (כלומר תחרוק). הכותרת הזאת היא האתגר המרכזי שעומד בפני הגיבור, כשילמד להתגבר ולנצח את רצפת הזמיר, כלומר לפסוע עליה ללא קול ובדממה הוא ישיג את המטרות שלו. הספר הזה הוא סוג שונה מאוד של ספר. למעשה, זאתטרילוגיה של 4 ספרים הנקראת סיפורי האוטורי. לא התבלבלתי, כן, טרילוגיה של 4 ספרים. שלושת הספרים הראשונים עוסקים בגיבור הראשי וסיפור התבגרותו. בספר הרביעי מסופר על בנותיו של הגיבור והתבגרותן ודמותו הופכת למשנית. המחברת, ליאן הרן מציירת ביד אמן סיפור אסתטי, ונקי כיאה לעלילה דמיונית שמתרחשת ביפן הפיאודלית. זהו ניסיון חכם, כדי לדעת איך לגשר על הפער בין הקורא לבין סיפור כמו זה. ולגרום לו להסתמך על הידע האישי שלו, ועל מה שאנשים יודעים בדרך כלל על תרבות יפן, כדי למלא את הפערים בתיאור. היא מצליחה לעשות את זה, בעדינות מרומזת, וזה עובד בצורה מושלמת. הרן לקחה היבטים רבים של יפן בימי הביניים ויצרה עולם משלה, נפרד מן ההיסטו</div>Fri, 12 Nov 2010 00:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (paradise camp)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12152579http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705710&blog=12152579http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12122145<div align="right" dir="rtl"> פעם בשבוע השכונה השלווה והשקטה שלנו הופכת לניו אורלינס יום אחרי קטרינה. האוויר בשכונה שלנו מתמלא בניחוח ההתרגשות של בני 3 - 4. מברשות שיער מתעופפות בזעם באוויר , צרחות מחאה (אני רוצה בגד יפה! ) מחרידות את הבתים הציוריים, הורים נעלבים ונפגעים מאיימים (אם תמשיך / י להתנהג כך לא נלך היום לחוג! ) כלבי רחוב מייללים באימה וחתולי רחוב מסתמרים במורת רוח. קוראים לסיפור האימה הזה, חוג ריקודי עם לקטנטנים. האימה מתחילה, מיד כשהנסיכה פוקחת עינייה בבוקר: "נכון היום יש חוג ריקודי עם? " "נכון" אני מלמל בחשד. "אז אני רוצה לבדוק מה אני אלבש לחוג" "סליחה? מה פתאם? אני אחליט מה תלבשי!" אני מצווה בתמימות. כמובן שרק בגלל שאני חושב שאני יודע יותר טוב מבת 4 מה עליה ללבוש לחוג. אף אחד לא טרח לספר לי, שבסוף זה תמיד נגמר בהחלטה אסטרטיבית שלה, ותשישות נפשית שלי. כבר כשמגיעים הביתה מהצהרון, מתחיל טקס בחירת הבגדים. הנערה ההורמנלית, נעמדת על שרפרף מדורג ומתחילה לבדוק בארון מה מתאים. "אבא שחור לא מתאים לורוד נכון?" איך לעזאזל ילדה שעוד לא מצליחה לצבוע בתוך הקווים, מבינה התאמת צבעים?! אני מגייס את כל כישורי בתיה</div>Mon, 25 Oct 2010 20:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (paradise camp)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12122145http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705710&blog=12122145http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12122134<div align="right" dir="rtl"> היום אבא החליט לעצב מחדש את חדר השינה ......................!פרץ היצירתיות תבע את שלו, ותמונות ובית מנורה מוזרים הוחרמו מחנות הדגל הביתית (איקאה) לטובת הקן המרופד. אמא נשלחה אחר כבוד לחדר אחר (ולא להציץ - זאת הפתעה!) וכבר ניצלה את ההזדמנות לקפל כביסה ולשקול אם כדאי לישון הלילה במלונה בחצר, כי אבא'לה ידוע ביצירתיות שלו אבל גם בחוש טכני מחריד, ואם בטעות הוא לא ישרוף את חדר השינה או את עצמו, עדיין יש סיכוי שהתמונה תיפול, דווקא לאמא על הראש, וזה תמיד קורה בארבע לפנות בוקר.............. ואבא ישמח שאמא מתאימה לעיצוב............. ואכן אחרי שתי דקות הנסיכה (שתמיד שמחה להתגייס להרפתקאות החדשות שאבא ממציא ) נשלחה אחר כבוד לקרא לאמא לעזור בהפתעה של עצמה.......... "מה קרה " "תראי" מסביר, ארכיבישופ הניצחון, "התקרה פה גבוהה בצורה מוזרה, ואין לי סולם........(הנסיכה זוקפת אוזניים המומות!) אז אני צריך לשים שרפרף על המיטה, כדי לתלות את הבית מנורה, ואת צריכה להחזיק אותו....... אבל תעצמי עיניים!" אמא, פולניה למודת ניסיון וסבל, מלמלה שמע ישראל, ודמיינה לעצמה איזה תחתונים נקיות היא תלבש באמבולנס שיסיע</div>Mon, 25 Oct 2010 20:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (paradise camp)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12122134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705710&blog=12122134http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12122131<div align="right" dir="rtl"> הנסיכה החליטה, ביום הולדת שנתיים, שהיא מתפרצת לגיל שנתיים הנורא כמו אמזונה שהידית מהביעותים...... הדברים הטובים: המון בטחון עצמי, להג בלתי פוסק ויוזמה ברוכה של התאהבות בתחתונים. רצוי ורודים.... בכל מקרה חיתולים מבחינתה OUT סיר IN ........... הדברים הגרועים: לא רוצה , אל תגידו לי מה לעשות , אתם לא חברים שלי יותר , והרבה הרבה למה !? (כמו בפרסומת של קופ"ח). תוך כמה ימים היא זנחה את החיתולים ביום ובליל ועברה לסיר (הראשונה בגן ) ואח"כ למדרגון הצהוב - כחול - אדום הזה. חצי שנה של יובש עברו על כוחותינו ואנחנו חווינו את אובדן התינוקיות והתמימות, אפילו שמרנו את 2 חבילות הטיטולים האחרונות מתוך נוסטלגיה ורצון נואש ומקווה, שהמתבגרת המסתערבת תחליט לפספס איזה לילה ונוכל להגיד לעצמנו בתחושת ניצחון - יש ידענו שזה יקרה .......... לשווא. שום תחינה פולנית לא עזרה. הקטנה סירבה להתיינק חזרה. ואז עברנו דירה.......... יום למחרת (סליחה על הקיצוניות, אבל זה באמת כך) שעברנו לדירה החדשה, טראח פספוס אחרי יומיים כבר הבנו שיש רגרסיה. ציפינו לזה, כי ידענו שהמעבר הטראומתי הזה לנו, ולכן ישפיע עליה גם בצורה</div>Mon, 25 Oct 2010 20:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (paradise camp)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12122131http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705710&blog=12122131http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12122129<div align="right" dir="rtl"> שבת בבוקר קמנו לבוקר זורח וחסר תוכניות. פתאם לא היינו אמורים לארח (ביטלו) או להתארח (לא הזמינו....), אז התמלאנו מרץ ובחרנו לצאת לטיול לזכרון יעקב. רחוב ראשי, שהפך למדרחוב. בתים בודדים מלפני 120 שנה. כל כך ציורי, כל כך כפרי ושקט ונעים ומחבק. סניף בנק פועלים בבית אבן קטן עם גג רעפים אדום וחלונות קטנים כמו פעם. בתי איכרים שהוסבו לגלריות אומנות קסומות, חנויות צעצועי עץ, מסעדות ובתי קפה קטנים באווירה אירופאית כפרית של ים תיכון, אפילו הזכירו לי קצת את יוון, עם כדים צבעוניים, בכחול, סגול, ורוד וירוק שופעים פרחים עונתיים צבעוניים. מגדל המים הישן, משוחזר ומצויר מחדש. המון עגלות ומשפחות וילדים מתרוצצים וקבוצות תיירים מציצים לחנויות תכשיטים קטנטנות. ואפילו בית קפה קסום, יושב על גג של מרפאה וטרינרית בבית לבנים קטן, ומשקיף על כל הנוף. התיישבנו לנו במקום שקט ושלו, המגדיר את עצמו ביסטרו. חצר אבן עתיקה, שמשיות ירוקות גדולות, שולחנות עץ בנויות מעצים גושיים, כיסאות קש נוחים. ברקע מוזיקת ג'ז שקטה. ארוחה קלה של פלטת טוגנים (3 קציצות פלאפל, 3 סיגרים ו 2 אגרול?!), שיפודי חלומי (8 קוביות קטנות) מטוגנות</div>Mon, 25 Oct 2010 20:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (paradise camp)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12122129http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705710&blog=12122129http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12122122<div align="right" dir="rtl"> כבר 4 ימים שקולי נדם. אני משתגע מחוסר היכולת לדבר. הפעולה היחידה שאני מצליח לעשות זה ללחוש או להביע את עצמי בהבעות פנים או תנועות ידיים. הנסיכה, לחרדתי, מקבלת זאת כדבר טבעי. בהתחלה חשבה שזה סוג של משחק, אז ענתה לי בלחישה חזרה....עכשו כבר הפנימה את העובדה שאבא לא מדבר, אז היא עונה רגיל. אבל קשובה לכל הבעת פנים שלי או תנועה. כבר ציינו לפני, על כושר ההסתגלות המדהים של הילדים שלנו - למצבים חדשים. אתמול, נכנסה לה צרעה הביתה. והחליטה להנאתה לנחות על הלחי שלי. זינקתי בצרחה אילמת מהספה. אף אחד בבית לא שמע אותי. אבל הנסיכה רצה ישר לראות מה קורה, והחליטה להציל אותי. "אל תדאג ", היא אומרת לי בטון תקיף, "אני יהרוג את הדבורה! !!!!!!!!!!!- כך בדיוק נראו פני המזועזעות!!! נמלטתי מכף ידה המושטת של הנסיכה, מנסה לעשות זאת בזהירות, כדי לא להרגיז את הצרעה, שגילתה אדישות ברוכה לכל הסצנה. בסוף הצרעה החליטה לעזוב את לחיי, ועפה לה החוצה. הנסיכה היתה מאד מאוכזבת שלא הצילה את אבא ואני נרגעתי מהתקף לב קל...........למרות שהרגשתי לרגע כמו בקומדיית מצבים משנות העשרים. סידורים היו בכלל פרויקט בשבילי. ביקור במוסך,זה</div>Mon, 25 Oct 2010 20:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (paradise camp)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705710&blogcode=12122122http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705710&blog=12122122