כמה ימים לפני שנוחתת לה עננה שחורה על שנות השלושים שלי, וההגדרה בחור צעיר הולכת ונמוגה לה במעיל עור שחור על אופנוע כבד, אני מוצא את עצמי מתעורר עם כאבים חזקים ביד שמאל.  "טוב" אני מלמל לעצמי בנחת "זה בטח יעבור תוך כמה דקות של ספורט" (אני עוד לא הפנמתי שצפייה בטלוויזיה ועישון מסיבי עדיין לא מוגדרים ספורט, ואני עדיין בטוח באופטימיות תכלכלה שבאולימפיאדה הבאה אחד מהם או שניהם יוכרזו כספורט רשמי וסוף סוף אני אוכל לקבל את המדליית זהב שלי, אני אפילו מדמיין ההמנון מתנגן לו כשאני עומד על הפודיום ועונדים לי את השרשרת, ביד אחד אני מצדיע בחיוך מתענג וביד השניה אני מחזיק סיגריה ומאפר קלות על ראשו של המתחרה הגרמני שזכה במקום שני המביש וחורך את שערו קלות......)

אז זהו, שזה לא עבר! ולמחרת אני מבין שזה מתחזק ומספר לפולניה שאיתי בתמימות על יד שמאל תפוסה. טעות פטאלית של טירון.....

"אתה! עכשו! הולך מיד לרופא! או למר"מ או למיון!" היא מזנקת בתנוחת קרב.

"מה פתאם?!" (אני עוד בטוח שזה הולך לעבור לי בשקט.....) "ממתי הולכים לרופא בשביל יד תפוסה? אני אקח כדור"

"תגיד לי, השתגעת לגמרי?!" היא עונה לי בטון של לילך אשתו של איצקו מהסדרה רמזור, "אתה עוד כמה ימים חוגג 40! מעשן כמו קטר! לא עושה ספורט! אוכל מזון הכי לא בריא! וסבתא שלך נפטרה מהתקף לב!"

"נו?!" אני עונה, "זאת סיבה להילחץ?!"

החלל מתמלא בקשישות וורשאיות מגחכות הלועטות על אוזנה של הפולניה....

"אם רק נדמה לך, שאני הולכת להיות אלמנה, והבנות שלך יתומות מאב, אתה טועה ובגדול!" היא פוסקת. "עכשו! לרופא!"

"טוב" אני מתרצה. ואומר לעצמי בלב, שהרופא משפחה שלי מכיר אותי ויודע שאני לא אדם לבבי. הוא כבר ייתן לי כדור.

אז זהו, שלא! הוא יצא לו לחופש. דווקא עכשו. שנה לא ראיתי אותו והוא מבריז לי!

 קשישה נחמדה מקבלת את פניי במקומו. אני מסביר לה את המצב.

"תראה" היא אומרת וההבעה בפניה מתחלפת לתמרור עצור, "יד שמאל, לא לוקחים סיכון, אני רוצה שתלך עכשו למרפאה ותעשה בדיקת א.ק.ג ותפקסס לי למחשב מיד את התוצאות".

"אבל אין לי זמן" אני מנסה להסביר נואשות.

"בשביל בריאות יש זמן" היא פוסקת ושולחת אותי נבעת.

אני נכנס למרפאה עם הכנופיה שלי, נסיכה ענוגה בת 8.5 ואמזונה בת 4.

"אתה בשביל א.ק.ג?" שואלת אחות שמנה ומשופמת במבטא צח.

שלושתנו בוהים בה במבט מבוהל.

"את מכוערת!" מטיחה בה האמזונה מנסה לשבור את הקרח בדרכה שלה......

"לא!" "מה פתאם!" אני ממהר להכחיש, כולי סמוק, "כלומר, כן, אני ל-א.ק.ג אבל היא לא מתכוונת למה שהיא אומרת, היא רוצה תשומת לב...." אני מנסה להתנצל.

"טוף", מתרצה האחות, "אתה תשכב פה על המיטה" היא מצביעה על מיטת בית חולים עם נייר מכוסה כתמי רושאך מעניינים, "ילדים מחכים בחוץ!" היא מצווה. הגוזליות, מתיישבות בצייתנות בפינת החדר, ואני מנסה לסדר את המיטה בזווית היגיינית ונשכב. היא מסתירה עם וילון ומתחילה לחבר את הפקקים המוזרים של המכשיר, שמזכירים לי כוסות רוח למת.

"אבא, כואב?" נשמע ציוץ מקצה החדר.

"לא, זה לא כואב" אני מרגיע אותן.

אחרי דקה, "ועכשו?"

" לא זאת בדיקה שבכלל לא כואבת" אני מרגיע את עצמי ואותן......

"מתי ידקרו אותך עם הזריקה?"

"חס וחלילה!" אני עונה כמו הבובה של שקע מהפרסומת של חברת חשמל, "מה פתאם לדקור? פה לא דוקרים אף אחד!"

"אז איך תקבל סוכריה?!"

"אני מעדיף לא לקבל סוכריות, זה לא בריא!" אני מנסה לענות בטון חינוכי.

אם אתה לא רוצה, אז תתן לנו!"

"בסדר" אני ממלמל תחת מבטה החמור של האחות.

לפתע היא מחליטה לשתף פעולה.

"אתן רוצות שאני אדקור את אבא ותקבלו סוכריה?" היא שואלת בטון ממזרי למול מבטי המבוהל.

"לא, לא, זה בסדר", אני מחוויר כולי, "אני כבר כולי דקור מהבית......."

"טופ, סיימנו." היא מחייכת.

"אין שום בעיה! יש לך לב גדול וטופ" היא מודיעה חגיגית ומפקססת לרופאה.

"יופי", אני מתעשת, כמעט עשתה לי התקף לב זאתי!........

אני מתקשר לרופאה לברר שהיא מרוצה ואפשר להמשיך הלאה לאורטופד.

"תגיע אלי מיד!" הרופאה מודיעה לי בטון של רמזור אדום, "אני מפנה אותך למיון בביה"ח, צריך לעשות בדיקות נוספות!"

"טוב, תבחר", מסבירה הפולניה ברס"ריות שאינה משתמעת לשני פנים, "איכילוב או ביה"ח מאיר בכפר סבא?"

אני מתלבט לי. איכילוב זה פקקים, למצוא חניה חצי שעה ואח"כ להמתין בתור האין סופי של חדר מיון, מאיר זה 10 דקות מהבית, וסביר להניח שבבית חולים כפרי לא יהיו תורים אם אני אתייצב על הבוקר, אבל אף פעם לא הייתי שם, וכמה כבר אפשר לסמוך על בית חולים שאין לו אפילו שם משפחה?!

בבוקר מחליטים והולכים לביה"ח מאיר. חבר קופץ מרחובות לעשות בייביסיטר ואנחנו מגיעים שמחים וטובי לב (?!) למגרש חניה ריק בשעה 9 בבוקר. בחדר המיון נחת ושלווה, חוץ מלעשן נרגילה הפקידות בקבלה של המיון עסוקות בלריב על כל לקוח שנכנס. תוך שניה משכיבים אותי על מיטה בודקים שוב א.ק.ג ומקיימים את ההבטחה של האחות מאתמול ולוקחים לי דם לכל מיני בדיקות, משאירים אותי דקור ומדמם בהשתאות.

תוך חצי שעה אני אחרי הבדיקות וצילום רנטגן של כתף שמאל מסורקת מבושמת ומוכנה ליציאה בשישי בערב......

שעתיים לקח להם לפענח את הצילום (טוב, אמרתי שזה בית חולים בלי שם משפחה! זה כבר אומר משהו....)  ו-3 שעות אחרי אני מוצא את עצמי בחוץ.

נטול התקפי לב אבל מורווח כתף תפוסה אני חוזר הביתה ליום חדש.

אז מה יש לפחד ממומולדת 40?!