לנער את המחלה

אף פעם לא הייתי בנאדם של רשימות.

פעם, אם משהו היה צריך להעשות, למרות שאני שכחנית- הייתי זוכרת אותו, ואם שכחתי הוא כנראה לא היה חשוב. רשימת מטלות הלחיצה אותי.

נראה לי שכבר שכחתי מעצמי לאחרונה, היום אני עושה רשימות מטלות כל הזמן והן מתחילות להיות אבסורדיות. הראש שלי עמוס לאחרונה ואני כבר לא סומכת על עצמי מזמן שאני אזכור.

שכחתי איך זה להיות חופשיה, להסתכל מהחלון של האוטובוס ולחשוב על דברים שרוממו את הרוח שלי ולא על כל מיני פרוצדורות וזמנים.

אולי זה בסדר שאני צריכה להזכיר לעצמי לשלוח מסמכים לבנק, אבל לציין באותה רשימה לא לשכוח שהיתה שמלה מדהימה שאהבתי ורציתי למדוד, זה כבר לא מזכיר לי את עצמי. לפחות לא את עצמי שאני זוכרת. אני לא אוהבת להגדיר דברים ולהגיד "כן"-"לא", כי כשאתה יוצר את הגבולות אתה משתדל להשאר בתוכם, או לפחות מפחד לפרוץ אותם, וזה מונע ממך כל כך הרבה דברים יפים....

רשימות מייצגות את כל מה שהתנגדתי לו.

היום הלכנו יחד לקנות מתנה לחג בשביל המשפחה שלו. אני מחפשת מתנה מושלמת כבר כמה ימים וכל היום כשהסתובבתי קצת לחוצה כי אני באמת רוצה שיהיה משהו מושלם, הוא חייך והידק את אחיזתו את היד שלי.כשחיכינו בתור לתשלום עברה מישהי עם חולצה נחמדה בצבע שחור. הערתי לו שיראה איזה חולצה יפה וכשהוא הסכים איתי נשברתי והתחלתי לבכות. אני חייבת להודות שזה הציק לי, אבל אני מניחה שאלה היו דברים אחרים ששברו אותי.

האמת היא, שאני די מסתדרת עם אמא שלו. דיברנו וכשהיא שמעה שסיפרתי כבר למשפחה שלי היא הזמינה אותנו לחג איתם. ידעתי שאמא שלי לא תסכים לבוא ומלמלתי שבטח בגלל אחותי הן לא יוכלו להגיע. ארוסי התעקש שאשאל אותה בכל זאת והבטחתי לו שאני אנסה אחרי די הרבה פעמים שהסברתי לו שזה לא יעבוד.

כשהתיעצתי איתה היום בטלפון זזתי קצת הצידה בגלל הרעש והוא לא שמע ששאלתי אותה. היא נתנה לי את אותה הסיבה שנתתי לאמא שלו, והתחלתי לתהות אם אמא שלי התרחקה ממני עד כדי כך שהיא נותנת לי תרוץ, או שבאמת עדיין מעניינות אותה הבחירות שלי והיא רוצה לקחת חלק בהן ולהכיר את כל האנשים שאימצתי לחיי.

היא התקשרה אליי בעשר לשאול אם אני מגיעה, אמרתי שכן- עוד עשר דקות.

בשעה אחת עשרה נכנסתי לבית החשוך והשקט, כולם ישנים. לא ראיתי את אמא שלי כבר כמה ימים, למרות שאני גרה איתה. אחותי מאחלת לי יום נעים כל בוקר לפני שאנחנו יוצאות לבית הספר או העבודה, ומעבר לזה לא ראיתי אותה לאחרונה.

אני לא יודעת אם להאשים את עצמי בהתרחקות או שאת חוסר היכולת של אמא שלי לקבל את הבחירה שעשיתי, או שאני מדמיינת בעצם, כי על פני השטח הכל נראה לי דו משמעי ואני לא יודעת איזו משמעות לבחור. אני שוכבת על הגב ובראש שלי מתערבבים זכרונות טובים ורעים וסתם, כל הדברים שכבר הרבה זמן לא היו לי כי לא הייתי בבית או כי כשהייתי זה היה אולי בזמן הלא נכון.

אני אוהבת להיות איתו כל כך הרבה, ואני אשמח גם להיות איתו יותר, אני מרגישה שבין שני דברים מרכזיים בחיי נפער בור שנפלתי לתוכו עוד לפני שחשבתי להאחז באחת הקצוות, בזמן ששכחתי את עצמי, אבל כתבתי רשימות כדי לזכור.