זוהי ההגדרה למצב שאני נמצאת בו עכשיו...
אני לא יודעת כ"כ ממה זה נובע...
אולי מהעובדה שנתתי ליצרים שלי יותר מידי דרור בזמן האחרון...
הרגשתי שאני רוצה לאהוב, להתרגש..
נמאס לי מהבדידות המעיקה הזאת.
אני בן-אדם מאד שמרן.. בעיקר בעקבות כל מיני יחסים שראיתי אצל אחרים
שנהרסו בגלל שלא היתה בהם השמרנות והנאמנות הנדרשות.
אני חושבת שהיחס הוא כזה - מי שלא שומר על עצמו יכול מאד מהר להגיע לחוסר נאמנות.
אני מאד מאמינה בזה ונראה לי שכמה שבן-אדם ינסה להיות נאמן, כל עוד הוא לא שמרן - זה לא יעזור לו.
בקיצור, בהקשר אלי, שחררתי קצת את השמירה הזאת בזמן האחרון..
כשההוא התקשר למשל זה החזיר אותי לתקופה שהיינו יחד.
ועכשיו יש משהו חמוד בעבודה שדי מעורר בי עניין... ו..כמה מפתיע - גם הוא לא דתי...
(מה יש לי? ריבונו של עולם...)
ואני יודעת את כל זה ובכל זאת - ממשיכה...
אני מרגישה כל-כך מטומטמת...
נכון, לא עשיתי כלום, עם אף-אחד
אבל עצם המחשבה על זה שאני חושבת עליהם כפוטנציאלים
זה מחרפן אותי!
השכל צועק לי -לא!!!
אבל בזמן האחרון אין בי כבר כוחות להקשיב לו...
הלב שלי מרגיש וטוב לו עם זה..
מה שעוד מפריע לי זה שאין מישהו אחד מוגדר...
ואני ממש לא רגילה ולא רוצה גם להתרגל למצב כזה.
זה רק מוכיח לי עד כמה זה לא באמת אהבה.. זה פשוט יצר...
זה לחשוב על כל אחד שנראה לי חמוד אבל בעצם לא על אף-אחד...
כי מה שהלב רוצה זה בעצם ההתפרקות הזאת ומבחינתו זה יכול להיות עם כל אחד שנראה כפוטנציאל זמין...
כדי למנוע אי-הבנות - אני לא איזו אחת שמזילה ריר על משהו שנראה לה קצת...
אני ממש לא כזאת... ולוקח לי המוווון זמן והתבוננות במשהו מהצד (בעיקר על האופי) עד שאני מחליטה "לסמן" אותו...
אני ממש לא יודעת מה לעשות...
ההצעות של הדייטים (דתיים כמובן) אצלי לא משהו...
ובכלל - בזמן האחרון אני שומעת על המון זוגות מעורבים שהתחתנו
ואז אני אומרת לעצמי - וואלה, אולי זה בכל זאת לא כ"כ נורא כמו שנראה לי...
אולי אני "אצא מהארון" ואגיד את זה בקול יום אחד.
לעצמי וגם למשפחה שלי (שלא יעברו על זה בשתיקה - בלשון המעטה...)
השאלה - וזו היא שאלת השאלות - מה באמת יקרה אח"כ...
לילה טוב לכולנו!!!
עכשיו השתחררתי קצת במובן הטוב של המילה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
