למה לי לקחת ללב

אני לא יודעת מי מכם שמע..

לפני חודשיים הוכרזה רחל לבטקין בת ה- 28 כנעדרת..

השבת, לאחר כל החיפושים והמאמצים למצוא קצה חוט כלשהו שיוביל למקום המצאה

(בהנחה די כבדה שהיא לא בין החיים)

נמצאה גופתה או יותר נכון - חלקים מגופתה..

מוטלת על האדמה

כשלצידה מסמכים מזהים של רחל..

הגופה הועברה לאבו-כביר על מנת לוודא את סיבת המוות

היום בערב ילוו אותה קרוביה וחבריה אל הר המנוחות

יהי זכרה ברוך..

תמיד שומעים על כל המקרים האלו ואומרים לעצמינו

אוי שלא נדע... מסכנה, מסכנים המשפחה שלה...

אבל עכשיו, עכשיו ראיתי מקרה כזה ממש מקרוב.

רחל היתה חברה טובה מאד של חברה שלי..

אני לא הכרתי אותה אמנם

אבל יצא לי ללוות את חברתי בכל הזמן הזה...

היום ראיתי אותה ודברתי איתה

ראיתי כמה סבל וכמה כאב...

אני לא רוצה להאריך בזה יותר מידי

אני גם לא יודעת מה היו המניעים שלה למעשה

מה שכן, חשוב מאד מאד

להזכיר ולעורר את עצמינו כל הזמן -

במיוחד בעולם המטורף שאנו חיים בו כיום - 

אנשים הם בני אדם, עם רגשות, עם משקעים, עם חולשות

ולא כל אחד מראה את זה

לא כל אחד מראה שעצוב לו, שרע לו, שהוא בודד

מרגיש מתוסכל, חסר אונים.. לא חסרים סיבות

אני מציעה שכל אחד מאתנו יצא קצת מהבועה של האגו שלו

ירים את הראש, יסתכל קצת מסביב

שיראה קצת רגישות לסובבים אותו..

לא צריך הרבה - מספיק חיוך, התעניינות...

לפתוח את הלב...

לראות אם יש לידינו מישהו שהוא לא הכי "אין"

ולא הכי ב"חבר'ה" 

או סתם משהו שנראה מבואס ולא מסוגל לחייך

אז לא להתקמצן - פשוט לשלוח לו חיוך משלנו

זה לא טרחה כ"כ גדולה

זה רק האגו שלנו שאומר ש - מה?! אני אחייך אליו? 

זה יוריד לי מהכבוד...

וגם לחברים ולמשפחה הקרובה שלנו -

להזכיר להם כל יום ולא לפחד להגיד מילים טובות - 

אני אוהב אותך, איזה כיף לי שיש לי אותך..

לפעמים אנשים פשוט לא קולטים עד כמה הם חשובים למישהו,

עד כמה החיים שלו לא יהיו אותו דבר בלעדיו..

וזה דווקא האנשים האלו שלא אומרים כלום

הם מופנמים יותר, רגישים יותר

הם בחיים לא יראו לאף אחד עד כמה כואב להם...

מקווה שנפנים את זה - ואם לא אף אחד - אז לפחות אני...

שיהיה ערב טוב

וחיים טובים לכולנו

אוהבת אותכם!

אני קצת בסערת רגשות עכשיו...

ראיתי את זה שהיה חבר שלי עכשיו בפייס..

הוא פרסם תמונות שלו

ובחלקן הוא היה מצולם עם משהי בחצי חיבוק

הם היו נראים ממש שמחים ביחד

הקטע הוא שזה עשה לי יותר מצביטה

אני חושבת שאני מקנאה

אוף!

מה זה אומר???

עבר מלא זמן וזה נגמר

אז למה לעזאזל אני מרגישה ככה?

מה גם שאני כבר התחלתי לצאת

(למרות שלא היה משהו רציני עד עכשיו..)

אז מה הלאה?

אהבה - נמשיך לחפש..

עכשיו הצטמצמו האפשרויות ואפשר לראות את זה בהחלט כדבר טוב..

עבודה - יש לי בערך עוד חודש - שזה נחמד..

בנתיים אמשיך לחפש עבודה

למודים - חשבתי על משהו בכיווון ממש אחר... כרגע זה בברורים

התנדבות - אני חושבת להתנדב בבתי חולים - בעיקר עם ילדים

זה נותן סיפוק וזה חשוב מאד!

זהו לבנתיים...

רק צריך לברר ולעבור כמה פרוצדורות..

הימים חולפים להם

וזה נראה שאני נשארת במקום

אבל מדי פעם אני לומדת עוד משהו על החיים, על אנשים והכי חשוב - על עצמי...

אני מרגישה בזמן האחרון כאילו יש איזה משהו בתוכי שהוא נורא חבוי ועמום

הוא קורא אלי מבפנים שאפתח לו את הדלת שאוריד ממנו את הקליפות

ואני צריכה רק למצוא את הדרך להגיע אליו..

לגעת בו...

זו המילה אולי, לגעת, להרגיש אותו

ואז דברים פשוט ישתנו מאליהם

אני לא בן אדם של הגדרות

מה גם שזה די מופשט

אבל זה מה שאני מרגישה פחות או יותר

יש לי עוד כל מיני לכתוב אבל אין לי כח כרגע..

ערב טוב לכולם!!!