למה לי לקחת ללב

שלום שלום..

מזמן לא הייתי כאן..

אז קודם כל חג חנוכה שמח למי שנכנס בטעות...

ואני אפתח בהומור שחור שמאפיין אותי בד"כ -

השבוע חשבתי לי על זה שאם משהו יאמר בחדשות שאנשים ניצלו מהשרפה - זה ישמע ממש לא טוב..

ועכשיו אל חיי המרתקים..

השבת הייתי אצל חברה טובה.

היא נשואה עם ילד ממש מתוק..

הבעיה שלא תמיד אני מרגישה שם בנח

כלומר, בעלה מאד נחמד

אבל אולי בגלל שאני ביישנית ואולי בגלל שאני לא ממש פתוחה איתו -

בכל אופן - הרבה פעמים יש שתיקה מביכה כזאת..

אז השבת זה היה קצת יותר גרוע

כי חברה שלי היתה חולה...

היא בקושי יכלה לזוז והיו פעמים שממש לא ידעתי מה לעשות עם עצמי

ללכת לחדר שלי או להישאר איתו בסלון - לא נעים לשני הכיוונים...

כל זה התחיל בכלל מזה ששמעתי שאני אמורה להשאר עם ההורים לבד בבית...

אני כל השבוע איתם והם לא מפסיקים לריב ולהתווכח על כל שטות...

זה כ"כ מעצבן שאמרתי - עד כאן! את זה אני לא אסבול שבת שלמה

אז בהתחלה הזמנתי את חברה שלי הנ"ל

והיא אמרה שהיא לא יכולה לבוא וכו'..

אז היא הזמינה אותי ואני פשוט באתי...

אח"כ פשוט חיכיתי שהשבת הזאת תגמר 

ואז בדרך, באוטובוס הגיעו הדמעות

לא יכולתי לסבול כבר את ההרגשה המגעילה הזאת

שכל מקום שאני נמצאת בו אני מרגישה חרא!

בבית - חרא כרגיל ( = חרגיל)

ואז אני מחפשת מקום לברוח אליו

ובכל מקום יש אי-שקט אחר...

אצל כל אחד יש רגעים שאתה מרגיש ממש לא בנח,

במיוחד במצבים כאלו - שאתה לבד בבית של חברה נשואה..

ואם היא לא נשואה אז זה משהו אחר

בקיצור - אני מוצאת את עצמי בורחת רק שאין לי לאן...

אני כ"כ רוצה כבר בית משלי, מקום משלי...

נמאס לי לחפש טובות אצל אחרים.

נמאס לי לברוח.

נמאס לי!

אני רוצה בית

שכשאני רק יחשוב עליו זה יעביר בי תחושה של רוגע,

חמימות..

שייכות...

שאני אחכה לבוא אליו ואוהב להיות בו ועם האנשים שבו...

לתת להם את כל האהבה שיש בי

ויש בי המון שלפעמים אני כבר עומדת להתפוצץ.

לפעמים אני תוהה אם זה יקרה לי אי פעם...

ערב טוב לכולם

אני