לפני חודש בערך הכהתי את השיער שלי, מבלונדיני לחום כהה. כשאשתו של אבא שלי ראתה היא אמרה לי "או, סופסוף את נראית ילדה ולא אישה. כמו שצריך." מה? מה כמו שצריך בזה בדיוק? אני בת 18! למה כולם מנסים לגרור אותי להיות ילדה שוב? אני לא ילדה ולא רוצה להיות ילדה ויש אנשים שמתקשים להשלים עם זה. גם ככה כל פעם שאני יוצאת לאיזה בר או מועדון מסתכלים עליי במבטים עויינים, כי חושבים שזייפתי את הת.ז או משהו. ולפעמים ילדים בני 14 מתחילים איתי ברחוב, וכשאני מתחילה ליצור אינטראקטציה עם מישהו בטווח הגילאים שלי, ולא בכיתה ח', תמיד אני מקבלת איזה תגובה בסגנון "בחיים לא הייתי נותן לך 18"/"אבל את בת 15, לא?" לא. לא!!!! אני לא בת 15. תשלימו עם זה! אז המראה החיצוני שלי הוא לא הכי מבוגר, ואני כנראה מאלה שייראו בגיל 15 גם בגיל 30, ושייראו אותי ברחוב עם תינוק על הידיים מיד יחשבו שנכנסתי להיריון לא רצוי בכיתה ט'. מילא המראה, אבל אני חושבת שאחרי שיחה אחת קצרה איתי, אפשר להבין שאני יותר בוגרת מרוב הבנות 18 שתפגשו בחייכם. ולמרות זאת, אפילו ההורים שלי מתייחסים אליי כאל ילדה קטנה. אבל באמת שאני לא יודעת אם זה קשור למראה החיצוני, או סתם לעובדה שקשה להם לקלוט שהתבגרתי.

קשה לי עם כל השטויות האלה, באמת. אני ילדה גדולה ואני הולכת לגור לבד בארה"ב, מבחירה שלי ומרצון עז להשתחרר מכל התדמיות. אני באמת לא יודעת איך אני אגרום לכל האנשים שאני אתקל בהם במהלך חיי להבין שאני לא ילדה. איזו מישהי בת 26 (שנראית בערך בת 17, אך בעלת תואר שני בכלכלה) אמרה לי שהמראה שלה מאוד מתנקם בה בעבודה, ושאף אחד לא לוקח אותה ברצינות (למרות שהיא הכי משכילה שם.) היא הולכת לעבודה עם חליפות מחוייטות ועדיין נראית ילדה. אני מפחדת שגם אותי לעולם לא ייקחו ברצינות.