http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889heCopyright 2026 הולי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=12184367<div align="right" dir="rtl">התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה כבר מלא מלא זמן, אבל לא היה לי אפילו שבריר של כוח או זמן. אני אנסה לכתוב את הפוסט הזה בקסימום יעילות. אז איך הכל התחיל? הגעתי למעונות ב24 באוגוסט השנה, פעם ראשונה שאני בפיטסבורג ועוד בקולג' לאמנות. העיר הדהימה אותי, כל הנהרות והגשרים היו נראים לי מאוד מיוחדים, עכשיו אני כבר לא כל כך מתלהבת מהם. את האוניברסיטה בהתחלה לא אהבתי, כי כל הזמן ראיתי את אותם האנשים מסביבי ותהיתי איפה כל ה4000 סטודנטים שאמורים להיות פה. לאחר כמה חודשים הכל נהיה יפה יותר, הכרתי הרבה אנשים ופתאום כל האנשים המעניינים התחילו לצוץ מכל מיני מקומות. מהקורסים שלי לא נפלתי, יש לציין. יש כמה שהיו נחמדים אבל הרוב היו נראים לי רדודים ולא קשורים לכלום. אני לומדת מולטימדיה, שזה בעיקר עריכה, עיצוב, בניית אתרים ועיתונאות מקוונת. עכשיו אני עוד בשלב שאני לוקחת את הקורסי חובה של הבית ספר לתקשורת, והם לא כזה שוס. כדי לבדר את עצמי, התחלתי להיות מעורבת בתחנת רדיו. מיד קיבלתי תוכנית, קראתי לה Strawberry Fields והתחלתי לשדר בשבוע השני ללימודים. היום, 3 חודשים אחרי, יש לתוכנית בערך 200 מעריצים בפייסבוק ואני</div>Tue, 30 Nov 2010 07:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (הולי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=12184367http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=701889&blog=12184367http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=12139542<div align="right" dir="rtl">בשביל הרקורד, עוד 53 דקות יש לי מבחן בתקשורת, ואני מנסה להתעלם מהעובדה שלא למדתי, כפי שעשיתי ב4 מבחנים הקודמים. פאק פאק פאק. המבחנים האלה הם כל פעם כל שני פרקים מהספר, הפעם זה על הפאקינג פרקים שלי! טלוויזיה ורדיו. פרקים 7 ו-8. ואני הולכת להכשל! להכשל!!! עברתי מבחני הכנה לתפעול אולפן והפקת תוכניות בלי בכלל למצמץ ויש לי יותר ממיליון (הגזמה.) מאזינים קבועים ברדיו ועכשיו אני הולכת להכשל על מבחן עם שאלות חסרות תוכן על למה הרדיו טוב ואיך שידרו בטלוויזיה בשנת 1930. אוף.היום בבוקר בשיעור עיתונאות של טלוויזיה (כאילו שיעור שידור וכתיבת חדשות) המורה שלחה אותנו לטייל באוניברסיטה ב9בבוקר(כולםמגיעיםלשיעורהזה עם פיג'מה כי הוא ממש מוקדם (9 זה ממש מוקדם!!!!)) ולקחת תגובות של אנשים על הבחירות. התוצאה: 20 ילדים בפיג'מה מסתובבים באוניברסיטה ושואלים שאלות על פוליטיקה. ואז עוד מתפלאים שהרפובליקנים לקחו.אחרי שסיימתי עם המשימה העיתונאית הזאת, החלטתי ללכת למכונה ולקנות דיאט פפסי כי הייתי עייפה כמו לא יודעת מה, ושלא נדבר על חוסר החשק לחיות שהיה לי אחרי כל המדרגות שעליתי וירדתי בשביל המשימה. ראיתי במכונה דיאט פפ</div>Thu, 04 Nov 2010 18:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (הולי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=12139542http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=701889&blog=12139542http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=12015302<div align="right" dir="rtl">אני מאבדת את עצמי פה. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה דברים. אני כבר לא בטוחה שאני רוצה להיות פה. כל כך קל להכיר פה אנשים שזה מפחיד. כל יום יש לי בערך 10 חברים חדשים. אבל בשונה מבארץ, אחרי יום אני כבר לא זוכרת את השמות שלהם או את הפרצופים, ותמיד זה היה לי ממש קל. היה מספיק לי לראות בנאדם פעם אחת ולשמוע את השם שלו פעם אחת וכבר הייתי זוכרת את זה כל החיים. פה כל הזמן אנשים אומרים לי שלום ואני לא מבינה מי הם בכלל ומה הם רוצים, אז אני אומרת היי והולכת לדרכי. יש לי כל כך הרבה חברים אבל אני לא אוהבת אותם. אף אחד מהם. אף קשר פה מעולם לא יהיה עמוק כמו הקשרים עם החברים מהארץ. ואל תגידו שזה ייקח זמן, כי לקח לי בדיוק שיחה אחת במסנג'ר ביום הראשון של כיתה י' כדי להבין שאותה ילדה היא החברה הכי טובה שלי. ופה אני כל הזמן איתם ומחבבת את כולם אבל לא מתחברת לאף אחד. אני רוצה עצמאות ולהשתחרר מכולם...</div>Thu, 02 Sep 2010 05:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (הולי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=12015302http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=701889&blog=12015302http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11990495<div align="right" dir="rtl">כאילו, באמת הרגשתי בהתחלה. אבל עכשיו אני מרגישה לא שייכת.כשיצאתי משדה התעופה למונית, הרגשתי את האושר שבי, האושר שקיים בגלל שהפעם אני לא אצטרך לעזוב אחרי שבועיים. והנה אני פה. אמנם עדיין לא בעיר שלי, אבל במדינה שלי, ואני מרגישה לא שייכת. ואני מפחדת שככה אני גם ארגיש כשאני אגיע לעיר שלי. ובכלל, פתאום כל החברים שלי מפה נעלמו לי, לא הצלחתי ליצור איתם קשר מאז שהגעתי, אז אני מניחה שזה קשור. בארץ עם הבדל השעות העצום בינינו, הצלחתי לדבר עם כולם כל יום. פה ללא הבדלי שעות הייתי בטוחה שייצא לי לדבר איתם אפילו יותר, אבל לא, אף אחד לא נמצא.אז נכון לעכשיו אני מרגישה בערך 5 מתוך 10. הרבה דברים לא במקום.</div>Sat, 21 Aug 2010 04:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (הולי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11990495http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=701889&blog=11990495http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11986109<div align="right" dir="rtl">ישראל מעולם לא נראתה לי יותר יפה מאיך שהיא נראתה כשהמראתי לפני כ7 שעות. אולי זו הייתה המחשבה שלא אזכה לראות אותה לפחות ב4 וחצי חודשים הקרובים תעתעה בי, כי כפי שזכרוני טוען, תמיד הייתי חושבת כמה ישראל מאכזבת מלמעלה, וכמה היא יותר יפה "פנים מול פנים". גם בנחיתה תמיד רואים מן שדה קוצים חום ויבש, ואני תמיד חושבת לעצמי שזה רושם ראשוני לא טוב. הרי אומרים שלוקח בערך 10 שניות לקבל את הרושם הראשוני, וב10 שניות (ואפילו דקות) הראשונות, כל מה שניתן לראות מחלון המטוס זה את שדה הקוצים היבש והחולי ההוא, עם כמה פקחי טיסה שמשוטטים למטה בחוסר מעש.אף פעם לא עזבתי את ישראל לכל כך הרבה זמן. ומה שמצחיק הפעם, זה שאני יודעת שאני גם לא אחזור לתקופות יותר ארוכות מאשר ימים ספורים. אני חושבת שאני אתגעגע, אבל הקטע הוא, שאף פעם לא מצאתי את עצמי בישראל ואני גם יודעת שלעולם לא אמצא. זה פשוט לא המקום שלי על פני כדור הארץ.עכשיו אני בבית שלי באירופה (מה זה משנה איפה, אירופה זה מגניב. טוב נו, בירת ספרד.) ומחר אני ממשיכה לארה"ב. קשה לי לקלוט את זה. יהיה לי מוזר לראות את האוניברסיטה שלי פנים מול פנים ולא בתור תמונה בגוגל.</div>Thu, 19 Aug 2010 00:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (הולי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11986109http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=701889&blog=11986109http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11984650<div align="right" dir="rtl">אני עוברת לארה"ב היום? כנראה שכן. זאת אומרת, כן, לא כנראה.הייתי בטוחה שהפרידות לא יהיו לי קשות, כי האנשים לא כל כך חשובים לי בתכלס.אבל מסתבר שמשפטים כגון "היי זאת הפעם האחרונה ש..." גורמים לי לבכות.ואנשים שגם ככה לא ראיתי כמה חודשים, בגלל חוסר אכפתיות מוצהר מצדי, באים להיפרד ממני וזה עצוב לי.אני כזאת רגשנית לפעמים. אנצור את הרגע שעוד היה לי בו אכפת.</div>Wed, 18 Aug 2010 11:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (הולי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11984650http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=701889&blog=11984650http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11982472<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת אותך כל כך וזה משגע אותי.</div>Tue, 17 Aug 2010 05:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (הולי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11982472http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=701889&blog=11982472http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11978121<div align="right" dir="rtl">אני הבנאדם היחיד ששום דבר לא מתפקד אצלו כמו שצריך. אפילו שאני משלמת לאנשים הם לא מוכנים לספק את הסחורה (קחו את זה גם במובן מטאפורי וגם לא, כי זה מתאים לשניהם.) אני כבר שבוע מתפללת שלפחות המחזור שלי יגיע, שאני אראה שלפחות משהו עוד מתפקד אצלי כמו שצריך. אני מרגישה שאחרי כל השינוי שחל בי, חזרתי בבום אחד עצום לאני הפתטית מלפני שלוש שנים, ואני שונאת את עצמי מאותם ימים. אני לא יודעת מה הולך בכלל, אבל זה סתם מבלגן לי את כל החיים. אני בת 18 ומרגישה בת 15.לפני חודש בערך הכהתי את השיער שלי, מבלונדיני לחום כהה. כשאשתו של אבא שלי ראתה היא אמרה לי "או, סופסוף את נראית ילדה ולא אישה. כמו שצריך." מה? מה כמו שצריך בזה בדיוק? אני בת 18! למה כולם מנסים לגרור אותי להיות ילדה שוב? אני לא ילדה ולא רוצה להיות ילדה ויש אנשים שמתקשים להשלים עם זה. גם ככה כל פעם שאני יוצאת לאיזה בר או מועדון מסתכלים עליי במבטים עויינים, כי חושבים שזייפתי את הת.ז או משהו. ולפעמים ילדים בני 14 מתחילים איתיברחוב, וכשאנימתחילהליצוראינטראקטציה עם מישהו בטווח הגילאים שלי, ולא בכיתה ח', תמיד אני מקבלת איזה תגובה בסגנון "בחייםלאהייתינ</div>Sun, 15 Aug 2010 01:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (הולי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11978121http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=701889&blog=11978121http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11976137<div align="right" dir="rtl">מצאתי היום קטע שכתבתי ביומן שלי בגיל 10 בערך. כתבתי מכתב לתוכי שלי, ואחד הדברים שכתבתי ביומן הזה הוא שאני ממש מצטערת שאני כותבת לו ביומן שלי, ושכשהוא יגדל אני אדאג לכתוב לו ביומן שאני אקנה לו. אפילו כתבתי שיהיו מצויירים עליו תוכים וחיות אחרות. סיימתי את המכתב בבקשה שהוא לעולם לא יעזוב אותי. מצאנו אותו במשרד הישן של אבא לפני יותר מ13 שנה, הייתי יותר קשורה אליו מאשר אל כל בנאדם אחר במשפחה שלי. הוא לעולם לא אכזב אותי או נטש אותי.הוא מת לפני שבועיים ואני לא קיימתי את ההבטחה היחידה שהבטחתי לו אי פעם. תמיד הייתי שרה לו את זה...</div>Sat, 14 Aug 2010 02:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (הולי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11976137http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=701889&blog=11976137http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11975405<div align="right" dir="rtl">בחיי שאין לי תלונות לאף אחד. זאת אומרת, בטח שיש לי, אבל אני נוטה לשמור אותן לעצמי ולא להתלונן יותר מידי. ואיכשהו, בשונה מהשאר, אצלי הטינה והכעס בגוף לא הולכים ומתגברים עד שיוצאת לי אש מהאוזניים, אלא נחלשים לאט לאט ויכולים אפילו להעלם כשאותו בנאדם נטור טינה מכפר על מעשיו בדרך לא מודעת כלשהי. כן, תמיד הייתי מוזרה ותמיד הסתכלתי על העולם בצורה שונה. איכשהו על החיים שלי הבטתי בצורה פסימית, אך איכשהו תמיד חיפשתי את הטוב באנשים. גם כשראיתי מישהו מכוער ויזואלית מיד הלכתי וחיפשתי בו את הדבר היפה והייחודי בו. אני רואה שהקארמה לא מאחרת להראות את זיו פניה והיא אומרת לי תודה על הכל. כל חיי דרכתי על עצמי בשביל שאוכל לרצות אחרים, כי לא יכלתי לשאת את התחושה שאני גורמת למישהו תחושה רעה. כמובן שזה לפעמים כלל לתת לעצמי תחושה רעה, אבל עם זה אני יכולה להתמודד יותר בקלות. היום כשאני מסתכלת על אנשים מלמעלה, אני רואה שלמרות שעשיתי להם טוב באותו רגע, ודחיתי מעצמי את האושר באותו זמן, זה לא עזר להם להיות מאושרים עד היום. כי כנראה אותם אנשים ידעו שהם גורמים לי להרגיש רע כשאני גרמתי להם להרגיש טוב עם עצמם, וכיום ה</div>Fri, 13 Aug 2010 19:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (הולי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=701889&blogcode=11975405http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=701889&blog=11975405