שמיים של תכלת

"את לא רצינית." נשמע קול לגלגני מאחורי הקיר. "זה בטח סיוט או משהו כזה. אני פשוט עוד מעט אתעורר ואת תעלמי- וכול מה שבא איתך." הוסיף אותו הקול, ואז הוא יצא. ילד, בן עשר ככול הנראה. עיניו שחורות כזפת, ושיערו בהיר וקצוץ.
"אני נראית לך לא רצינית?" שאלה אותה דמות זעירה, וידה מופנת לפניה.
"טוב- כן. אבל זה חלום. הרי אין אף אחד בגודל כזה במציאות." מלמל ברגזנות הילד. הדמות התהלכה אליו, והוא יכול להשבע שרגליה כלל לא נגעו ברצפה.
"איך? מה? רגליים?" הוא שאל, ומרוב הלם לא הצליח לומר את המשפט כמו שצריך.
"חלום? זוכר?" היא אמרה בציניות, וצבטה את ידו. הוא לא חשב שהיצור הזעיר הזה יכול להכאיב כל כך.
"אבל למה?" הוא שאל, כמעט צעק. היא חייכה.
"אם זה היה חלום הייתה קם. אתה רואה?" היא אמרה בצחקוק קל. הוא הנהן, המום אך מעוצבן.
"רגע- אז איך שאף אחד לא זז, ולא רואה, ולא מדבר?" הוא מלמל, ושוב נשמע קולו התמים של ילד בן עשר.
"הזמן עצר מלכת." היא הסבירה בידענות, מסתובבת סביבו בהתבוננות, משננת את מראו.
"למה?" הוא שאל, משלב את ידיו על החזה, ומנסה בעזרת מבטו להבהיר לה שתפסיק להביט בו, אך היא ממשיכה לבחון אותו.
"כשאדם הופך לאחד מאיתנו, זאת אומרת- היצורים השומרים, הזמן נעצר עד שהוא מסכים להצטרף אלינו." היא אומרת תוך כדי שהיא שקועה בבהיה בגופו.
הרגשה מוזרה מלאה אותו, והוא הרגיש כיצד הוא גודל.
"מ- מה קורה לי?" הוא מגמגם בלחץ. היא מפסיקה להביט בו.
"השינוי קורה. זה יערך כמה דקות." היא מלמלה, ונראה שהיא שקועה במשהו אחר. גופו מעט נמתח, והוא היה לא פחות ממטר שבעים. עורו מעט השחים. עיניו התרחבו ושונו לירוק בהיר. שיערו שונה לחום שטני, והתארך. הוא כבר לא היה אותו ילד בן עשר. הוא נראה כבן שש עשרה.
היא זרקה לידו מראה.
"למה?" הוא שאל, והבין שקולו שונה. עכשיו קולו היה עבה יותר, גברי יותר.
"תסתכל." היא נאנחה, כאילו שזה לא מובן. עיניו נפערו כשראה את בבואתו.
לפתע ידו שמטה את המראה. הוא קפא במקומו. הוא נצבע בשחור, וצריבה מלאה את גופו.
"קום כבר בטטה מהלכת!" שמע את אחותו. זה היה חלום? או שאולי... לא?