שמיים של תכלת

ככול הנראה, זה הסיפור שיהיה בבלוג. בנתיים- הינה הקדמה. תגובות יתקבלו בזרועות פתוחות :)

שמיים עגומים. ים גועש. וזוג אנשים, כבני עשרים- עומדים בתוך הים, שיערה השטני של הבת מצליף בפנייה בחוזקה. דמעה בוגדנית נוזלת מעינה.
"אתה בטוח?" היא שואלת בקול שבור, מנסה שלא לפרוץ בבכי ולהכותו.
"את מבינה-" הוא מנסה להסביר לה בעדינות, אך היא קוטעת אותו, פורצת בבכי.
"לא! אני לא מבינה! הדבר היחיד שאני מבינה שאתה עוזב אותי לטובתה!" היא אומרת את זה בלגלוג, אך נשמע בברור שרע לה, קשה לה.
הוא נאנח. והולך משם. לפעמים היא מצטערת שהים לא יכול לסחוף אותה איתו, להשאיר אותה במקום אחר, מקום שהוא לא נמצא בו.