שמיים של תכלת

כבר סתיו. כמעט חודשיים שהיא שוכבת, שם, על המיטה הלבנה והנקייה שבבית החולים.
כבר כמעט חודשיים שהיא מצחינה מהתרופות שנותנים לה כל פעם מחדש.
היא נזכרה בדרך שבה נכנסה לפה. זה היה תחילת הסתיו, כמה ימים לאחר סיום הקיץ.
כאבי תופת תקפו אותה בגב, גורמים לה להיות משותקת על הספה מרוב כאב.
היא הייתה מעולפת, אך יכלה לשמוע בקושי את הסירנה של האמבולנס, את אימה בוכה, את אביה מחבק את אחותה הקטנה. באמבולנס היא נרדמה, ככול הנראה מגז שנתנו לה לנשום. בבית חולים היא שכבה על העגלה הזו, מחוברת להאל- יודע- כמה מכשירים, כולל כמה מכשירים שלקחו ממנה דם. אביה ישב באחד השולחנות מול הכניסה, מחזיק את דון, אחותה הקטנה, על ברכיו ומנסה שלא לבכות. כבר עברו כמעט ארבעה עשר שנים מאז שהמחלה התפרצה, וג'יין הייתה קטנה. היא לא זכרה כלום. 'אז למה- אלוהים? למה?' חשב אביה במחשבותיו מיוסר. אימה רצה אחריה, מתייפחת.
“ג'יין.” נשמע קול עמום. ג'יין ישנה, רגועה, לא מרגישה כלום.
“ג'יין!” כעת כמעט צעקה האחות, מנידה את ג'יין מעט.
“אני קמה. אני קמה!” נאנחה ג'יין, מרגישה עייפה. האחות הניחה לג'יין על יד הארון מגש, אשר עליו הונחה חביתה, קוטג' ומיץ תפוזים. ג'יין נאנחה.
“לפחות היום הביאו משהו אכיל. אבל מחר שוב יביאו את הדייסה המגעילה.” מלמלה ג'יין לאוויר.
הבדידות הייתה מעיקה לג'יין, בעיקר משום שידעה כי כמעט לכולם יש שותף לחדר, ורק לה אין. היא הביטה בעצב בשעון הכחול שחובר על הקיר, בולט על הרקע הלבן, הצחיח, שגרם לג'יין לרצות לצעוק. יותר מדי לבן. ג'יין נאנחה. 'רבע לשבע. בעשר אימא, אבא ודון.' היא חשבה, מתגעגעת. היא נזכרה בימים שבהם הייתה מאושרת, עם כול החברים. אבל עכשיו? לאף אחד אין אומץ לבוא לבקר אותה. נטשו אותה, השאירו אותה גוססת ומצאו תחליף לג'יין. היא ידעה, שכשהיא תחזור לבית -אם היא תחיה- הם יבואו, ויתנהגו כאילו לא קרה כלום. והיא תכעס. תצעק. תומר להם שהם חבורת בוגדים חסרי לב, שהיא שונאת אותם, שלא יתקרבו אליה יותר. והם יעמדו שם, במסדרון, המומים ופגועים, ובכול זאת לא יומרו דבר, כי הם ידעו שהיא צודקת. ג'יין נאנחה, והתיישבה.
“אאוץ'!” היא ייללה. המחט של האינפוזיה הכאיבה לה. היא תפסה בעדינות, אך בייציבות את המגש, והניחה אותו על ברכיה. היא אכלה מהר, אך נגעלת מהטעם הנורא. היא סיימה לאכול, נגבה את פיה והניחה את המגש במקומו.
היום עבר לאט. משפחתה הגיעה, היא ישנה הרבה. כרגיל.
***
כבר עברו עשרה ימים. המצב החמיר. הרופאים משערים שנשארו לה עוד עשרה ימים, אלה אם כן יהיה נס או משהו כזה.
הוריה החליטו לא לבקר אותה יותר, זה גרם לפיטוריה של אביה, מקור הפרנסה היחיד של אימה. היא הבהירה לאימה שזה בסדר מצידה, למרות שכששמעה זו רצתה לבכות.
הביאו לה שותפה לחדר, אבל היא כל הזמן יושנת, כך שזה לא עזר לג'יין. אבל היא לא כעסה עלייה או משהו כזה. גם היא הייתה ככה.
הימים עברו מהר מדי לדעתה, בידיעה שנשארו לה עוד עשרה ימים.
***
הרופאים עמדו סביבה, וגם משפחתה. הם כבר הספיקו להיפרד, אבל אף אחד לא חשב שהכאב יהיה רב כל כך. בהתחלה היא פרפרה. הרוק יצא ונטף על הריצפה, ואז נימי הדם התפוצצו, אחד אחד. הוריה היו המומים, מפוחדים, והוציאו את דון מהחדר. הרופאים היו בשוק, הם לא חשבו שהיא יכולה למות ככה. ג'יין לא הרגישה כלום כבר ממזמן, וגם את זה היא כבר לא הרגישה.
היא ראתה את גופה, לא מרגישה כלום. היא נגשה על הוריה, נשקה את לחייהם ועלתה למטה. לאחר מעט זמן חזרה למטה, הפעם בתור רוח. היא הלכה לביתה. היא הייתה המומה. הם השאירו את חדרה כפי שהוא, ולא היה להם את האומץ להכנס אליו.
היא נצחה את חייה בקלות כזו, שהיא לא חשבה שזה הגיוני.

מקווה שאהבת :)