אני מתחילה לשכוח, כבר חושבת אולי לגמרי לסלוח....
אני רוצה לשכוח אותו כבר אבל בעצם לא ישאר לי טעם בחיים, ברגעים מסוימים אני אומרת לעצמי, צאי מזה תשכחי, דיי הוא נפרד הוא עזב הוא לא רוצה יותר.
אבל מצד שני....אנחנו כל כך מתאימים, אוהבים אותה מוזיקה, אותם צבעים, אותו אוכל, מתלבשים באותו סגנון, מדברים באותו סגנון, ולפני החופש, בבית הספר הייתי מוצאת את עצמי במצב הזה כמעט כל יום: אנחנו בשתי קצוות שונים של הכיתה, המורה אומרת הערה שנונה, אני מגיבה על כך בשקט בלי שאף אחד ישמע , ופתאום אני שומעת אותו אומר את אותו הדבר בדיוק, מילה במילה...זה הגיוני בכלל?
אבל אולי בגלל שאנחנו כל כך דומים אז להפך אנחנו לא אמורים להיות יחד.
קראתי פעם בספר, סיפור אהבה, שם היה כתוב שהם מכירים הרבה זמן, היא ידעה שהוא הולך להציע לה נישואין, הוא הציע והיא פשוט סירבה, ואמרה: "אנחנו יותר מידי דומים אנחנו לא יכולים להיות יחד!"
כמו שאומרים הפכים נמשכים , אני לא מוצאת בן אדם שאני הפוכ לו , אבל שבכל זאת...אני יכולה להיות איתו
אז מה דעתכם מה אני צריכה לעשות? כי אני לא מוצאת בינתיים אף אחד אחר שאני אתאים לו, אני לא יכולה לומר יתאים לי בלי להשמע אגואיסטית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
