My) Cup Of Tea)

רשימת הטו דו ליסט שלי הולכת ונמחקת אט אט מהבחינה המעשית של הלימודים וכל העבודות- אחרי מתמטיקה, אי אי, טי או קי, IPP ו- RI בתיאטרון, נשארו עוד שלוש עבודות בעיצוב טכולוגי ובגלל שאין אף מבחן בתיאטרון- יישארו לי עוד שתי עבודות בתיאטרון. האחת מבחן בעל פה של 30 דקות (!!!) שזה בגדול פרזנטציה על ההבנה וההתפתחות האישית שלי לגבי התיאטרון של הIB. עדיין לא ממש החטלתי מה אני חושבת על התיאטרון של הIB, אבל מה שבטוח זה שזה לימד אותי כלכך הרבה יותר מאך ורק תיאטרון והבהיר לי הרבה דברים לגבי תיאטרון. זה קורס שהוא יותר מהקורס עצמו, אבל מאתגר וקשה מאוד. בכל מקרה- חד"ל דיבורים- יאללה מעשים; לפחות הרשימה הולכת ונקטנת!! אבל עם כל זה שהרשימה הולכת ונהיית קטנה זה אומר שגם הזמן הולך ופוחת. אבל אולי אני אעשה הבטחונת קטנה עם עצמי שבמהלך הבלוג הזה אני לא אכתוב יותר על העזיבה, על רק על מה שנעשה- עד הפוסט האחרון מאטלנטיק קולג'. (לא!!!!!!!!!!!)

נושאון אחר- שלחתי את המכתב ליום ההולדת של נויה, הפעם בזמן ואני מקווה שהיא גם תקבל אותו בזמן. שנה שעברה די התפקשש והמכתב בכלל נשלח לארץ אחרת, חזר לווילס ונשלח שוב אל ישראל והגיע רק אחרי שלושה וחצי חודשים. האירוניה הייתה זה שכבר עם הגעתי לארץ הקודש- ולאחר שבוע כבר המכתב הגיע אל נויה. נו, בדרך הישנה, זה כולל גם אותנטיות, איחורים, יתרונות וחסרונות.

המבחן בעל פה שלי באנגלית הלך ממש בסדר, דיברתי על כותב בריטי שאני ממש אוהבת (שבמקרה גם, אהמ אהמ היה המחבר של הספר שקראתי לאי אי שלי, כך שהיו לי עוד נושאים לדבר עליהם ועוד מחשבות וקישורים לנושא עצמו). והאמת היא שממש נהניתי. המורה שלי כלכך מתוקה ומעודדת וזה לגמרי בזכותה כל ההרגשה הטובה לגבי האנגלית.

עם הזמן, לא רק בית סאנלי קרס, אבל גם העיניים שלי ואחרי בדיקה אצל דוקטור נינה דיוויס, (שם וולשי יותר יהיה קשה למצוא)בלאנטוויט מציאות חדשה התהוותה. אכן כן- נזקקתי למשקפיים. בשינוס מותניים ושיוף שיניים מרוב לחץ, המשקפיים יגיעו בעוד שבוע. אנסה להתאים את עצמי למשקפיים ;)

יום האהבה הגיע, ואחרי יומיים של חולי בהם הייתי ב'חדר השקט' עם האינטרנט ועצמי (החדר השקט זה בסה"כ חדר שלומדים בו ולכן הוא שקט כל הזמן), וזה חדר די שלו ונחמד להיות שם לפעמים. חזרתי מהחדר הזה וראיתי על המיטה שלי הזמנה קטנטנה של BE MY VALENTINEK? מקיארה, האיטלקיה המתוקה עם ורד מתוק וקוצני. בצער רב עקב החולי היינו צריכות לבטל את הדייט שלנו, ויומיים לאחר מכן בישלתי ארוחה ישראלית- ו(וונה- בי) איטלקית לשתינו כי קצת הרגשתי רע אחרי שביטלתי את התוכניות. היה ממש כיף והייתה הרגשה של היכרות של מלא שנים. זה מוזר- אבל מה שUWC עושה זה באמת לחשוב שאתה מכיר אנשים כבר מספר שנים, כשאתה בעצם מכיר אותם פחות משנה. אחרי אוכל ביתי ושיחה ארוכה מאוד הלכתי לבית טייס להשלים את השיעורים עם אידה מנורבגיה. הקוד לעשיית שיעורים בייחד או לא עושים שיעורים בכלל- או עושים אותם רק בסוף, אחרי כל הדיבורים, הצחוקים, החיקויים והגילויים. אבל זה מה שכיף במקום הזה. כי ככה או ככה הרי נצטרף בסופו של דבר לסיים את השיעורים האלה, אז למה לא (לבזבז את הזמן ו-) לפלפל קצת את הנושא???

למורגי (דרום אפריקה וארצות הברית) הייתה יום הולדת 21, והחברים הקרובים אירגנו לה פיקניק ביתי, שם אכלנו אוכל יאם יאם בעשייה ביתית (שרה!!!- אם הבית) עם חברים קרובים ומשחקים מוזרים. מיד אחרי זה הלכתי עם שיריני לראות את הסרט 'הפסנתרן', כי השבוע היה די אפור והחלטנו עוד מתחילת השבוע לצפות בסרט- אז זרמנו עם האווירה. שירין (שוויץ) קנתה לנו גלידה ובסוף הסרט האזנו שוב ושוב למנגינה האחרונה בה הוא מנגן מול הקהל. אחרי הסרט גם יצא לנו לדבר על ההרגשות השונות שלנו לגבי השואה ומה שהיא מרגישה זה בגדול שהיא לא מרגישה שום קשר למה שקרה, שום קשר אישי והיא לא מבינה איך דבר כזה היה יכול לקרות במדינות אירופאיות, ולאן שקנאה יכולה להוביל וכו'. והיא שאלה שאלות מאוד מעניינות על ההרגשה שלי לצפות בסרט מסוג כזה, כיהודייה ועוד יותר כנכדה לסבתא ניצולת שואה. כל הפילוסופיות המתפלצפות האלה מאוד מעניינות בסופו של דבר ומהבר שהתחיל כרעיון לצפות בסרט בייחד הסתיים בשיחה עמוקה, האזנה למוזיקה קלאסית, אכילת גלידה רבה והתכרבלות חברית J

בהמשך השבוע הכנו למיזוקי (יפן+נורבגיה) ארוחת ערב הפתעה ליום ההולדת שהיה לה לפני מספר שבועות. כל אחת תרמה משהו – בישול, אפייה, או אוכל וכו'. ומכיון שלא יכולתי לבשל תרמתי ופירסמתי אוכל ישראלי ובגדול- קרקרים, לחמיות, במבה ושוקולד עם סוכריות מפוצצות (הדבר הבא- רציני!!!) היה נחמד לשבת 7 בנות (מריה- יוון וארה"ב, אינדיה- אוסטרליה וארה"ב, אבני- קנדה, מורג, שירין, מיזוקי ואני) לאכול אוכל ביתי, לצחוק, לדבר והיה מצחיק לראות איך שהשיחה מתגלגלת מנושא לנושא. מצאנו דרך נוספת לאכול במבה עם סכין ומזלג, בתוספת דבש ועוגת לימון- לא משהו עליי לומר, האורגינל הכי טוב. בוא נאמר שאם במבה היה נמכר ברמה עולמית, על סמך הערב הזה המוצר יצליח מאוד! מיזוקי, החליטה ברגע מפתיע אחד להתלבש כמו פיקאצ'ו- בהשראת היבשת האסיאתית ולכבוד יום הולדתה, והרי עם כל הכיף והצחוקים משהו היה חייב לקרות: אינדיה ואני, כשהורדנו חזרה את כל הכלים הפעלנו בטעות את האזעקת אש כשדיברנו תוך כדי ולא שמנו לב אל מה שקורה- אחד הכלים התנגש עם האזעקה. מיזוקי היא בן אדם די סגור ואחרי שהיינו חייבים לצאת מחוץ לבית במהירות, כולם היו די מופתעים לראות אותה לבושה כפיקאצ'ו, כשהאזעקת אש פועלת במלוא העוצמה. די מוזר ואבסורדי- בחוץ קריר וסגריר, כל סאנלי מחוץ לבית, מפחד שהבית לא יישרף בשנית, כבר כמעט צ'ק אין ומיזוקי לבושה כפיקאצ'ו. האירונה חוגגת את ייחודיותה ובגדול. מה שנותר לומר זה רק 'מזל טוב מיזוקי'!!

רוזריו מצ'ילה ואני החלנו להדק יותר ויותר את הקשר. היא אחד מבני האדם המיוחדים ביותר והייחודיים ביותר שהכרתי- כל זמן איתה הוא כיפי, דומה אבל באותו הזמן גם שונה במספר מובנים מהאחר. מסתבר שאחת החברות הקרובות של רוזריו, היא הקו יירית שלה בארה"ב, אשר היא אחת החברות הקרובות של דידיל'ה שלי- הקו יירית שלי בארה"ב ואחת החברות הקרובות שלי בארץ. פתאום העולם קטן....  בכל מקרה, בגלל שרוזריו ואני התקרבנו מאוד מתחילת השנה שעברה ולילי (אנגליה) תמיד מצטרפת ומפלפלת עוד יותר את העניינים החלטנו לאכול יחדיו בפלצניות יתר ולהכין אוכל טבעי ואורגני. לילי צירפה גם את אניה מארה"ב והיה כלכך כיף ומרגיע! הכנת האוכל, השירים ברקע, הדיבורים באמצע, לעיתים פוליטיים ובענייני דת עד לסיום המפתיע כאשר סרחיו (ספרד) הגיע ורוזריו הקטנטנה בגופה חיבקה אותו, כרגיל, בעזרת כיסא- כדאי להגיע אליו.... לחם עגבניות, בורגול עם ירקות, סלט עשיר בירקות מוזרים שאניה הביאה וחלווה טורקית וישראלית. מסתבר שטעם החלווה הישראלית מנצח, על פי מבחן טעימות בינלאומי שנערך בין אנגליה, אמריקאית וצ'יליאנית.

באווירה התופחת של החוש האמריקאי אספר גם על הערב הלאומי של צפון אמריקה וברמודה שהיה, אם לומר את האמת עוצר נשימה, מושקע ומרהיב בהחלט. הקנדים לימדו אותנו מהם קנדים אמיתיים הם ולימדו זאת טוב טוב דרך העובדה שאחוז גבוהה מהקנדים בכלל לא נולד בקנדה, אך נחשב קנדי. מבולבלים? גם אנחנו! שירים צרפתים ושאנסונים אחרים התנגנו ברקע ומערכונים מתוקים ומצחיקים עוררו את החשק לנסוע לקנדה. מה שהובן מהערב לגבי ברמודה זה שהשמות שלהם ייחודים בהחלט ומוזרים מאוד, בעזרת מספר דוגמאות מפייסבוק של המקומיים, שהתלבושת הלאומית שלהם היא בין המגניבות בעולם (המשולש), ושמשולש ברמודה וכל הסכנות האגדיות למיניהן כנראה לא קיים. אהההה וברמודה נראית מדהים דרך וידאו שהוכן לתיירים, סוג של אגדה טבעית ומהפנטת בעולם הפיזי... ו...... האמריקאים הפציצו- לקחו את כל הסטריאוטיפים האמריקאים הקיימים והכינו סרט עם תלמידים הקולג', מצחיק בטירוף לגבי כל מה שארצות הברית מסמלת. החל מהבלונדינית הטיפשה, החנונים המסכנים, והכדורסלן שהוא גם מלך השכבה, גם מאוהב, גם מצליח עם בנות, וגם רגיש מאוד. הם השתמשו בטריקים ממש מגניבים והמשיכו את הוידאו על הבמה עצמה עם עוד מערכונים מצחיקים, ריקודים טקסניים מסורתיים שדי מפחיד ומסוכן בכלל להסתכל עליהם וכמובן לא לשכוח- אוכל! אומנם לא באקסטרא לארג' מבחינת גודל, אלא סוכריות קטנות ופנקייקים קטנים, אך בכמות אקסטרא לארג' מאוד! אוכל קונה אנשים. נקודה! הערב הסתיים עם ריקוד ושיר מהיי סקול מוזיקל בפארודיה די אירונית ועצובה באותו הזמן, מלאה בחלומות אמריקאיים. כן- ערב אמריקאי טיפוסי, עם טיפטופי היסטוריה רבים בערבוב עם הומור עצמי וכמובן- לא לשכוח, אוכל.

מבחני המתכונת בקרוב, אימאל'לה. בינתיים אין ממש עדכון חוץ מזה שבאנגלית הלך לי ממש טוב ובכל השאר אני עדיין מחכה לתוצאות. חשיבה פוליטית היה די קשה, גם למוח וגם ליד וכתבתי איזה 15 עמודים בשלוש וחצי שעות. די שבר לי את היד אבל אני מאוד מקווה שהאיכות של החיבורים תהיה טובה- אני מאוד רוצה ללמוד את זה, או משהו שקשור לזה, לא פוליטיקה, חלילה וחס, אבל בהחלט משהו עם לעורר חשיבה, משהו על יחסים בין חברות, בינלאומיים או פסיכולוגיה שקשורה ומאובחנת דרך המדע.

המסע לפולין הוא בקרוב מאוד- בעוד כשבוע וחצי, עם עוד 19 חבר'ה. ההתרגשות מאוד גדולה והאמת היא שמפחיד אותי לחשוב איך אגיב למה שאראה. מעניים לדעת אם הסביבה תשפיע ועצם העובדה שהרוב הגדול של החבר'ה לא יהיה קשור באופן משמעותי כמו ישראלים לאירועים שקרו באותה התקופה. שמחה מאוד על ההזדמנות הזו שיצא לי בכלל לצאת לסוג של מסע לפולין למרות שטכנית הפסדתי את התקופה הזו בארץ ואני שמחה שאטלנטיק קולג' כן מוציא פרוייקט שבוע בנושא.יהיה מעניין לראות באיזה צורה הם ילמדו אותנו על זה. פקטור נוסף וחשוב מאוד זה מזג האויר(אימאל'ה!) מתוכנן להיות ברדים ושלגים המתאפיינים בקור המזרח-אירופאי. די מרטיט, אך אולי גם מצד שני זה יגרום לנו יותר להתחבר לנעשה אז בתקופה ההיא, כאשר נוצר פער שכלי בדימוי בני אדם מסויימים לחיות ובאירוניה רבה, כל זה קרה תחת קור כלבים...

לאחר בחינות רבות ומרובות, נאדיה השותפה לחדר שלי מאינדונזיה ואני החלטנו לקחת הפסקה ולבלות יחדיו בקארדיף, מה שהסתיים כאחד הרעיונות הטובים של החודש! קפה ועוד מוקה, תמונה ועוד צילום, קור ועוד שמש, צחוק ועוד גיחוך, פיקניק מקרי ועוד מוזיקה (עוד יותר) מקרית. יצא לנו לפגוש גם את ראיין מסינגפור ואת ג'וש מקניה. בין הצילום למוקה השני של נדיה. לא ארבה בפרטים על היום הכיפי והשמשי ויוצא הדופן יש לומר, כי מה שקורה בחדר שבע גם נשאר כאן, אבל הנה מספר תמונות די רנדומאליות ודי מונוטוניות, אבל יהיה נחמד להיזכר בזה בעוד מספר חודשיםJ !

מאוד מוזר שבסימסטר הרביעי לסקנד יירז לא ממש קורה הרבה מבחינת פעילויות וCAS. מהסימסטר השלישי שהוא מאוד עמוס ומלא בפעילויות ובאירועים, ועכשיו קיים פער מאוד גדול, כי מה שבדרך כלל קורה זה שהסקנד יירז מעבירים לפירסט יירז את הפעילויות הדומיננטיות והנהגתן כדי לעזור להם בפוש הראשון בהובלת פעילות כזו או אחרת. כמובן שעדיין יותר מאפשר שסקנד יירז כן יובילו פעילות, אבל זה מה שבדרך כלל קורה. מצד אחד זה נחמד כי יש יותר זמן להכיר עוד ועוד אנשים ויש יותר זמן בכללי לכל הIB וסיום עבודות למיניהן. מצד שני זה מאוד מוזר כי אמנם אין מלא זמן פתאום, כן יש יותר זמן פנוי אבל לא הרבה כי עדיין בהחלט לוקחים חלק בפעילויות, לא בהנהגה- אבל זה מה שגם מוזר, זה מרגיש שוב כמו פירסט ייר מצד שלישי וזה די מבלבל. יש סוג של מעגליות כזו כאן, בUWC, למרות שגם כאשר נראה שהגעת לאותה נקודה, יש המון שינויים ומצד אחד מרגיש שאף פעם לא נסגר מעגל, אך עדיין הוא תמיד הושלם בדרך כזו או אחרת, אבל תמיד גם נשאר פתוח ונשאר מקום לעוד התפתחות וגילויים סביבתיים ועצמיים. זה הרגשה כיפית, כי תמיד מרגיש שיש עוד משהו לגלות, עם זאת מאוד מבלבל וממריץ ודוחף לגלות ולנסות את מה שעוד לא נוסה ומה שעוד לא עשו. לסיום, עליי לומר שאני כן בהחלט אוהבת מעגלים.

מיזוקי (יפן+נורבגיה) ושיריני (שוויץ) ואני הלכנו למסעדה האיטלקית הקרובה בלאנטוויט כדי לקחת הפסקה מהלחץ של הלימודים ולצאת רק כמה חברות קרובות ולדבר וליהנות. היה כיף ומרגיע, זה כלכך מוסיף ומעולה שאנחנו קרובים לעיירה די מלאה בכל הצרכים הבסיסיים פלוס כדי שיהיה גם קל לקחת לפעמים הפסקה קצרצרה מהלחץ שיש כאן לפעמים ולהיות לבד, כי לפעמים אני מרגישה שמרוב שחיים כאן בקומונה גדולה ממש, וזה כיף מאד, אני חושבת שבזכות חיי הקומונהוהשתוף הגדוחים והעמוקים שנוצרים כאן באופן טבעי מאד- מתפתחים מאד למקומות שונים שקשה לדמיין לפני שמתחילים את השנתיים, אבל בהחלט לפעמים צריך חצי יום הפסקה והתנתקות קצרה מהכל, להיות לבד. וזה טוב ומעודד שיש את השירותים הנחוצים, המקומות הדרושים והחברים הקרובים כדי להוציא את זה לפועל.

ליל כתיבת המכתבים של אמנסטי היה מוצלח לאללה[!!!] נכתבו 579 מכתבים סה"כ לאנשים שאיבדו זכויות בסיסיות בעולם ולממשלות שלא שומרות על חוקים בינלאומיים, על פי חוקים 'מוסכמים' , ובנוסף לזה שהאירוע הוקדש לזכויות אדם, היה כיף מאד להיות בחברותא הזו של כל החבר'ה בייחד, משתי השנים השונות, כותבים, נהנים, צוחקים, שומעים מוזיקה, ונרגעים. כתיבה זה תרפיסטי! נא לנסות בבית.......!!! הספרייה הייתה די מלאה, וכשהתחלתי ללכת לכיוון הבית בחזרה, זה היה בסביבות 5 וחצי בבוקר, עוד היו משהו כמו 10 אנשים, שזה די מפתיע ומעולה!! ריקרדו המתוק, שנה ראשונה מברזיל, שהתחיל במהלך השנה לקרוא לי 'אימא' (בעברית) בכל פעם שהוא רואה אותי ואני קוראת לו 'בן' בכל פעם שאני רואה אותו, החליט לשלוח מכתב למיסטר ברק אובמה ולרשום לו על מחשבותיו על זכויות הלהט"ב באמריקה הצפונית. זה די שאפתני, אבל זה מראה על רצון גדול, הוא משהו מיוחד הריקרדו הזה...

ביום שלישי, לילי מאנגליה אירגנה 'יום שפות שניות'. מה שאומר שכל תלמיד מדבר רק את השפה השנייה שלו במהלך היום, וגם במהלך הלימודים שלו- המטרה להרגיש מה שלא-דוברי-האנגלית מרגישים, כי בהחלט יש קושי של שפה בהתחלה, ולאט לאט, מהרגע הראשון שמגיעים זה משתפר לאללה ולרוב יש תמיכה לכך, וזה גם תלוי בבן אדם. אבל- זה היה מוצלח מאד, זה היה הרעיון של לילי, שהיא סוג של גאונה מהלכת ואנושית-לא-אנושית שכזו, ומרגיש שהיה לזה אפקט מוצלח מאד. הוקרנו סרטים בשפות שונות- גרמנית, צרפתית, איטלקית, רוסית, ספרדתית, ערבית ואנגלית.

מטורף ומטריף מה ששיחה עם אחותי יכולה לעשות ולתרום לי. ביום רביעי הייתה לי תקופה קצת מעצבנת ולא הכי פתוחה וחברותית, שזה לגיטימי, לפעמים, הרמתי טלפון לאוראני, אחותי התותחית ושיחה של איזה רבע שעה איתה, שהיא בהחלט מודל לחיקוי בשבילי- הרימה אותי לאללה, אז רציתי לרשום לך תודה אוראני על המילים המעודדות ועל השיחה המתוזמנת מאד- גרמת לי להרגיש הרבה יותר טוב, תודה!

ביום השואה הבינלאומי, מיכאל- הפירסט ייר הישראלי שלי החליט להקרין את הסרט 'רשימת שינדלר'. זה כיף ומרגש לראות שהוא באמת התפתח ומחליט להיות יותר פעיל- השינוי הזה והרגשת הביטחון המתפתחת לאט לאט זה דבר שכיף מאד להבחין מהצד, ורציתי מיכאל, להגיד לך שאני גאה בך על הדרך המאתגרת אבל המוסיפה והמפתחת שלך כאן באטלנטיק קולג'. מאמינה בך מאד ואני בטוחה שלאט לאט תצבור את התאוצה שאני בטוחה שאליה אתה מסוגל. אתה תותח!!!

סליחה על המוזרות ושאפתנות היתר מראש; יש את הרגעים הבאמת לא צפויים, בהם את יושבת, באמצע השיחה הכי מקרית ורנדומאלית, לא משהו מיוחד ואת מבינה את הייחוד של המקום הזה. רגעי ההבחנה האלה, בעיני ובשבילי הם הרגעים שעושים לי את החוויה כאן- ההבנה של הייחודיות, והשוני , והבייחד הזה שכאן זה משהו שקשה לי להסביר, באמת, ואולי לכן הבלוג הזה הוא קצת מוזר ולא ממש 'חווייתי ומחשבתי', אלא יותר תיאורי. הייתה לי שיחה עם הפליט הפלסטינאי בלבנון- מלאה בחוש הומור שחור על הממשלות שלנו, ששנינו לא מחבבים אותן במיוחד, בדiחיות עברית- ערבית והרבה צחוק אמיתי עליי לומר. לפני שנסעתי, לא ניסיתי אפילו להסתכל על הצד השני ואפילו לא הכרתי בכך שלכל מצב יש לפחות שני צדדים שונים. קשה לי מאד לתאר, אבל אני מקווה שבכל אחת ואחד מאיתנו יש את היכולת לנסות ולהבין, או לפחות רצון לדיאלוג עם הצד השני. כמובן שזה ממוקד למצב הישראלי- פלסטיני, אבל יש כלכך הרבה רגשות מעורבים בסיפור הדי מאוס הזה. קשה 'לוותר' על העבר, אבל מרגיש לי שאם לא נסתכל על העתיד, ומכאן ומעכשיו לא נביט קדימה ולא ננסה לתקן ולבנות שביל עפר בייחד- נהפוך את האפר לעפר- לא יקרה שום דבר. בכולנו יש כעסים וקרעים גדולים מאד, והמצב הזה השפיע על כולנו המון, אבל חייבים לתקן את זה. כן, קצת אמביציוזי וגרנדיוזי ואולי פתטי, אבל אני מייחלת ליום הזה שנתחיל להכיר אחד בשני. ואולי מעבר לזה- יותר מהסכסכוך הישראלי פלסטיני- בתוך תוכנו, כבוד לאחר, קבלה ורצון להבין זה דברים שקשה מאד לחיות איתם וליישם. לי קשה עם זה מאד לפעמים כאן, אבל בסופו של יום- כולנו בני אדם שרוצים לחיות בשלום ובטוב. נו כן, אני מרגישה פתטית אבל נאום ה'יש לי חלום' נוגע לי מאד פתאום. כל יום שעובר כאן, אני מרגישה יותר ויותר שה'חלום' שלי כילדה של 'שיהיה שלום', נהיה יותר ויותר גדול. מאחלת ומייחלת לקחת חלק גדול בתהליך של שיתוף וקבלה בין הצדדים. זה לא קל ואפילו קשה, אבל אם באמת רוצים- מאמינה שאפשר.

נערך בבית הספר כנס של שלום וסכסוכים, הגיעו מרצים מהעולם, והגיע מישהו שנקרא יון אנגרלר, שלקח חלק בתהליך אוסלו ב1993 בין ישראל לרשות הפלסטינית. בן אדם סופר מרתק וזה היה כבוד כלכך גדול לדבר איתו על הסכסוך מנקודת מבט של האו"ם (האום עובד באו"ם אגב, והוא אבא של שנה ראשונה מנורבגיה- היידי). מוזר לאללה לחשוב שיצא לי לפגוש מישהו כלכך מעורב. הוא סוג של מעורר השראה מאד גדולה ואחרי מספר שיחות איתו, מקווה ומייחלת לעקוב אחר דרכו... הגיעו שלושה מרצים נוספים מאד מעניינים, חלקם רציניים מידי, חלקם מצחיקים וחלקם פלצנים, אבל כולם מעורבים מאד ויודעים הרבה. מה שעצוב מאד זה שכולם הזכירו את ישראל- איראן או ישראל- הרשות הפלסטינית באיזשהו הקשר, ונראה שמצב ישראל- איראן הוא הרבה יותר מסובך ומתקדם מאשר חשבתי... עדיין לא ממש יודעת מה לחשוב על זה, מדאיג ביותר. ודי אירוני שבדיוק שאני רושמת עכשיו את זה בספרייה, חלף על פניי סינא- התלמיד האיראני כאן. הייתי רוצה לדבר איתו יותר על המצב ומה הוא חושב ואיך זה לחיות באיראן וכו'. נוסף לרשימת סוף הסימסטר שלי- V    . המורה להיסטוריה ולשלום וסכסוכים בינלאומיים והמורה לתיאטרון שלי ביקשו ממני להכין הופעה בתיאטרון, בשימוש טכניקות תיאטרון המדוכאים, לחלק האומנותי של הערב. על כן במהלך השבועיים האחרונים התאמנתי עם קבוצת שנה ראשונה מקבוצת התיאטרון על ההופעה ולימדתי אותם על תיאטרון המדוכאים וספציפי יותר- על תיאטרון ה'פורום' שהתפתח מתיאתטון המדוכאים על ידי אוגוסטו בואל (חפרתי לכם על זה בפוסט הקודם...). אני חושבת שההופעה בסופו של דבר הייתה מוצלחת מאד, כי השגנו את המטרה- הקבוצה עצמה בנתה את ההופעה לבד, והם היו מדהימים ותותחים ומאד תיאטרליים על הבמה, והמטרה העליונה יותר הושגה על ידי כך שגרמנו לאנשי הקהל המכובדים- שהיו תלמידי אטלנטיק קולג', תלמידים מקומיים ומכובדי רוטרי של ברידגנ'ט ולאנטוויט- עלו לבמה והופיעו את הרעיונות שלהם לפתרון בעיה מסויימת שהעלינו. יאי! עדיין לא קיבלנו פידבק מהמורה ומעניין אותי לשמוע מה הוא חושב\ חשב... הלכתי עם מיזוקי ושיריני לבר הקרוב בשבת בערב ושוב- היה מרגיע מאד. היינו שלושתנו רוב הערב עם אנשים נוספים, שונים ומשתנים אבל הן ממש עזרו לי ליהנות הלילה, אחרי מספר סופי שבוע שלא ממש יצאתי וסתם הייתי לחוצה. מצאתי כסף (חחח) על שדרה מאד מקרית בקולג' והחלטתי לבזבז את הכסף על הלילה הזה- אכלנו דברים מתוקימוס כולנו בייחד והיה ערב בנות משחרר לאללה. אני אוהבת אותן ומעריכה אותן מאד! 3>

ערב לאומי של מערב אסיה היה שבוע שעבר- הכי מוצלח של השנה, מצחיק לאללה ואסיאתי יתר- על- המידה. הערב יש ערב לאומי של אפריקאי- קאריביים (תרגום עלוב!). יש לי מלא מלא עבודה ואני נפרדת עכשיו מהבלוג בברכת שלום כשרה למספר ימים והולכת  לעבוד בכושר רב.

נ.ב- השבוע קיבלתי אימייל ממשרד פיתוח הקולג' ומסתבר שבנוסף לשלושה תלמידים- הג'ר- מרוקו, אולורטו- בוצואנה ודייגו- גוואטמלה, הוזמנתי גם אני לפגישה החגיגית והשנתית עם נסיף הולנד (!!!!!!!!!!) כדי לייצג ולהסביר על אחד מאספקטי החיים בקולג', שאין לי מושג בינתיים על מה ואין לי הרבה פרטים, אבל בהחלט ההתרגשות בשיאה, למרות שאני עדיין די בשוק ואני לא בדיוק יודעת איך להגיב לזה. אעדכן לקראת מרץ- מסתבר...

המון אהבה, תודה רבה על השבוע- וחצי המעודד, מפתח, חוייתי, מעשיר ומחמם- באמת הזה. תודה ענקית!

אלמוג.