"
"היי מאמי," כתבתי לבלוק הצהוב. "המצב חרבנה," כתבתי. "לא, זו לא שורה משיר של שלמה ארצי. לשלמה כבר אין שירים בשבילנו. אני כל כך עייף. טילים שורקים לי ליד האוזן, אבל אני כל כך עייף. אין לי כח. גם אם תשכיבי לי בין הרגליים גופת מחבל שחוסל אני אשאר עייף. גם אם גופה של חייל, כנראה, אולי." כבר לא עכבר מורעל אני. ואין בי להט, ואין דריכות, רק תשישות. פגשתי כתב אחד מהעיתון, חיימוביץ' קוראים לו, עם שיער לבן, בחור מנוסה. הוא הסתנן משום מקום, ניגש אלי כשישבתי לבד, בצד, ברחבת השיגור, כשלבנוני חילק מספרי ברזל. שאל אותי 'עצוב?' והציע סיגרייה. התיישב לידי על החו. אמרתי שטויות, הכל פצצה, ואני בכלל לא מדבר עם עיתונאים. 'אתם,' אמרתי לו. 'מחפשים רק לצלם אותנו בוכים, דוחפים לנו מצלמה ללבן הרטוב שבעיניים כדי לתפוס חיילים חלשים בהלוויה, וזה מחליש. תמונות של חיילים בוכים, ביזיון. מחליש את הלחימה, את ההורים.'
'הייתי השנה בהרבה הלוויות,' חיימוביץ' ענה. 'בהרבה אזכרות עצובות הייתי, ראיתי את החברים שלך מתחבקים, מתנשקים, בוכים ואני הבנתי כמה דברים על עצמי. צנחן קשיש, מחזור אוגוסט 65'. הילדים שלך מעיזים לעשות את כל מה שאנחנו שמרנו למצולות שק השינה. עמוק בלילה, רק עמוק בלילה, היית יכול לשמוע קולות של בכי חנוק מהמאהל שלנו. אצלנו בפלוגה היה תלוי שלט: אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה ליד זה. אתם לא צריכים שלטים. אתם מאמינים בדמעות. אז מי חזק יותר? מי צנחן יותר, לוחם יותר? אין לי תשובות.' ככה אמר.
ואני עניתי לו, 'מרדכי, אם נלחמת בשישים ושבע, אני יש לי כבוד אליך, דוגרי, אבל אותי לימדו שאנחנו מדינה של אנשים חזקים שיודעים לשמור בלב. זו הסיבה שניצחתם. זו הסיבה שאנחנו נפסיד.' ולקחתי סיגרייה.
"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
