http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636As you grow older, you have more and more things to talk about and less and less people to talk to.heCopyright 2026 שי''ן, נו''ן, אריק. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=14846279<div align="right" dir="rtl">אני עוקב אחריה כבר זמן מה.היא מערה קודם את הלב שלה, ואז את הנעל.שאלתי אותה "למה?""לנעל שלי יש ערך סנטמניטלי, עבורי, היא שווה הרבה יותר""ואיך זה קרה, בעצם?""בוא, ואסביר לך" היא אמרה, מורידה בזהירות את קופסת השימורים המקומות, בה נמצאים מטבעות מעטים. "עם ליבי, נולדתי. את המגף- קיבלתי.""אז זה אמור להיות ההפך הגמור, אם כך!" התלקחתי.<br style="color: rgb(64, 64, 65); font-family: Arial,</div>Mon, 24 Oct 2016 10:28:00 +0200emilygladkov@gmail.com (שי''ן, נו''ן, אריק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=14846279http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=698636&blog=14846279http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=14845716<div align="right" dir="rtl">האדם שיש לו הכל. יש לו הכל לא מבחינה חומרית, מבחינה ריגשית ומורלית. בכל בוקר הוא קם שמח, מלא תקווה, הוא יודע שהיום יביא איתו שמחה, והתחלות חדשות, יביא איתו אושר ועושר, הוא יודע שיום חדש זה יום של שגשוג. שגשוג נפשי. אדם כזה הוא אדם שאין לו כלום, כלום מבחינת חומר. העבודה שלו אינה קבועה, ובכל פעם מפטרים אותו כי הוא לא בא לאנשים אחרים טוב בעין, הוא שגרתי, אבל שגרתי באופן שונה מאחרים. הוא אף פעם לא היה סופר דגול, או משורר סוחט דמעות, או נגן שמהפנט אותך אם תוך מנגינה ומספר לך את סיפור החיים שלך, רק שלך, הוא אף פעם לא ניסה לצייר את המציאות, וגם אם כן היה יוצא לו איזה קו אקום ושחור כזה... בלי צורה. הכישרון שלו הוא בלהיות כשרוני בהכל ברמה שהיא נמוכה מהממוצע, אבל גם להיות בלי כישרון כלל. הזוגיות שלו אף פעם לא הגיעה לשיאים כלשהם, לא מבחינת מתנות, או נתינה, או חוויה. הכל זמני ומתחלף. אין לו בת זוג או משפחה. כאילו, יש לו משפחה, יש לו אמא ויש לו אבא, אבל הם אינם שם בשבילו. הם שם איתו, באופן הפיזי, לא באופן המנטלי, הם תפאורה. התפאורה שלו מלאה בצבעים, כל הצבעים שרק אפשר לדמיין, כל ההתרחשויות שרק</div>Sat, 22 Oct 2016 04:22:00 +0200emilygladkov@gmail.com (שי''ן, נו''ן, אריק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=14845716http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=698636&blog=14845716http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=14845238<div align="right" dir="rtl">"על פי הסיפור של כריסטופר בספר 'המשתה' של אפלטון, היו בעולם הקדום שלושה סוגי בני אדם," הוא אמר. "אתה מכיר את הסיפור?" "לא מכיר," אני אומר. "העולם הקדום לא היה מורכב מגברים ונשים, כי אם מגברי-גברים, גברי-נשים, ונשי-נשים. זאת אומרת שמהיסודות שכיום מורכבים מהם שני אנשים היה מורכב רק אדם אחד. וכולם היו מרוצים מהעניין וחיל בשלווה. אבל אז אלוהים לקח סכין וחצה את כל בני האדם לשניים. בדיוק רב, בדיוק לחצי. וכתוצאה מכך העולם הפך לעולם שיש בו רק נשים וגברים, ובני האדם חיים את חייהם, מסתכלים סביבם כל הזמן, מחפשים את החצי השני שלהם" לפני חצי שנה, אם הייתם שואלים את אותי-של-אז, אני גם מצאתי את החצי השני שלי בעולם. אני-של-היום כבר לא מאמינה בזה. זו לא הייתה בגידה כמו שכל אדם אחר יגדיר בגידה. זה האמון שלי שנבגד אבל לא הייתה מעורבת אישה אחרת, או גבר אחר. זה יותר לכיוון השחיקה. שחקו אותי. אני חושבת שהרגש שלי כבר לא יודע לעבוד טוב, כמו בלמים ששיחקו איתם יותר מדי בירידות והעליות של אילת, כמה שלא תלחץ הם כבר לא יעצרו לעולם. אז ככה זה אצלי, כמה שאני לא אלחץ אני לא יודעת אם אני ארגיש שוב. זה די עצ</div>Thu, 20 Oct 2016 04:26:00 +0200emilygladkov@gmail.com (שי''ן, נו''ן, אריק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=14845238http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=698636&blog=14845238http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=14319914<div align="right" dir="rtl">עקצוץ עובר לי מהירך, על עצמות האדן ועד לטבור. עיגולים, עיגולים, כמו תהום הנשיה עיגולים שמסחררים לי את המוח, הנשימה, היא נעתקת, משתנקת, צועקת וגונחת עיגולים, עיגולים סלון, חדר שינה, סלון, חדר שינה המחשבה מסתחררת, כל היום רק חושבת, דברים שלא צריכים להפריע להלך המחשבה עיגולים, עיגולים העקצוץ עובר מהירך אל המוח, השמש כבר עלתה מיגרנה, כאב ראש, אולי סתם מחשבות, זה כואב כמו סכין שחדרה אל בין החוליות, זה לא כואב, זה גם לא מדמם, זה מציק ומעצבן התנועה כבר לא חלקה, לא גמישה מרגישה כמו זקנה הולכת לי בגן, בעיגולים אין סופיים, מקל ההליכה בידי, נשענת עליו הדבר היחיד שנותר לי להשען עליו או שזה לא מקל, אולי זה הצורך?</div>Fri, 01 May 2015 18:48:00 +0200emilygladkov@gmail.com (שי''ן, נו''ן, אריק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=14319914http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=698636&blog=14319914http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=14165227<div align="right" dir="rtl">ההתרגשות הזו מההתחלה החדשה, דרך חדשה, התנהלות, מנהגים, דרכים, נוף, רגשות- הכל חדש. מזמן כבר לא הרגשתי את ההרגשה הזו, וכעת זו התחלה של דרך מאתגרת ומעניינת, משמעותית. מצילת הארץ. הרבה אחריות נופלת עליי ברגעים אלה ודווקא עכשיו אני לא מצליחה להתרכז, דווקא עכשיו אני נזכרת בחבר שלי, או במשפחה שלי או בקשות ת''ש שעוד לא אושרו, או שזו סתם מיגרנה, בכל מצב, אני לא במיטבי. אני לא נותנת את המאה אחוז שלי, מה הסיכוי שבעקבות זאת המדינה שלי תסבול?</div>Tue, 22 Jul 2014 11:26:00 +0200emilygladkov@gmail.com (שי''ן, נו''ן, אריק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=14165227http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=698636&blog=14165227http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=13993941<div align="right" dir="rtl">ילדים נולדו נמוכי גובה בשביל שלא יחזרו על טעויות עבר בעתיד. כשהם קטנים והם נופלים מרחק הנפילה הוא הרבה יותר קצר והפצע המתקבל הרבה פחות כואב, הרבה פחות עמוק.כאשר נפלת פעם אחת- אתה לומד- אתה לא תיפול מאותו צעצוע פעם שניה, אתה לא תרוץ ברחוב עם רגליים כושלות, אתה לא תכנס לבריכה בלי לדעת לשחות, אתה לא תקבור את עצמך בחול רחוק מההורים כך שלא יוכלו למצוא אותך, אתה לא תצא עם הכי מכוערת בשכבה למרות שהיא הנפש התאומה שלך, אתה (לא) תעשן סמים ובטח ש(לא) תתמכר לאלכוהול, הבר הסמוך לא יכיר את תווי פניך בע''פ (רק בגלל שאתה מחליף בר בכל פעם- פן יכירו, פן יזהו ויבינו). אתה תגיע בכל בוקר לעבודה ותבקר את ההורים בכל סוף שבוע (כמובן, אם עדיין לא רצחת אותם).הגובה בו אתה נולד הוא קריטי. הילדים נולדים קרובים לקרקע, הם צריכים להרגיש אותה, ללמוד אותה, שילמדו להכיר דברים אחרים- את האופי שלהם, של ההורים שלהם, של אלו הקרובים אליהם, של האישה שלהם (שיידעו בדיוק מה היא אוהבת, הו...)הקרבה לקרקע היא חיונית בצורה מסוכנת, צריך ללמוד ללכת, לרוץ, לבכות (והו, כמה שאתה הולך לבכות), לטבוע. אתה צריך ללמוד לשבת בפינה, כלבלב עזוב ו</div>Tue, 17 Dec 2013 17:44:00 +0200emilygladkov@gmail.com (שי''ן, נו''ן, אריק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=13993941http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=698636&blog=13993941http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=13976959<div align="right" dir="rtl">דברו איתי, מישהו? סקייפ?</div>Thu, 28 Nov 2013 17:44:00 +0200emilygladkov@gmail.com (שי''ן, נו''ן, אריק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=13976959http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=698636&blog=13976959http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=13962205<div align="right" dir="rtl">אז חוץ מזה שדחו לי את הגיוס בכמעט שנה (הגזמה רצח, פשוט לסוף אפריל.) איך אני מוציאה מהם את הגיוס שאני רוצה ולא תצפיתנית (בעע).</div>Sun, 10 Nov 2013 17:17:00 +0200emilygladkov@gmail.com (שי''ן, נו''ן, אריק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=13962205http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=698636&blog=13962205http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=13961075<div align="right" dir="rtl">למישהי יש משהו לספר לי על התפקיד שמופיע בכותרת? או למישהו?עד כמה אני צריכה לברוח בצרחות מהתפקיד?מ1 עד 22?</div>Sat, 09 Nov 2013 14:06:00 +0200emilygladkov@gmail.com (שי''ן, נו''ן, אריק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=13961075http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=698636&blog=13961075http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=13959458<div align="right" dir="rtl">הזהרה: הפוסט הבא מכיל הרבה ריחומים עצמיים. אני כלום, אמא שלי לא טועה כשהיא צורחת עליי שכל החיים שלי ייפלו לתהום. תעודת הבגרות שלי ממוצעת, אני לא מצליחה להביא את עצמי לידי ללמוד לפסיכומטרי המפגר הזה, אני נכשלת בכל המיונים שלי בצבא, אין לי כשרון, כל מה שאני טובה בו זה למלצר בקפה-קפה. אני לא יכולה להיות מלצרית כל החיים שלי! שום אוניברסיטה לא תקבל אותי ככה בחיים. אני לא מסוגלת ללמוד, אני לא מסוגלת לכלום. ויותר מזה- השעמום הזה מחרפן אותי! אני קמה כל בוקר בלי תכלית לחיים שלי והולכת לעבודה. אני עובדת 9 פעמים בשבוע, וביום חופש שלי אני מתחרפנת, פשוט מתחרפנת כי אין לי מה לעשות. אבל במקום למצות את היום הזה בשינה ולמידה אני אשב מול המחשב ואבכה ואראה קומדיות רומנטיות, אני בשיא השפל שלי. לפחות שיהיה מישהו שישעשע אותי בסקייפ או איפשהו, איפה כל החברים שלי איפה? ברור שהם עובדים, וגם אני עובדת, ואני רואה אותם רק בין 2 ל6 בבוקר. שזה גם נוראי</div>Thu, 07 Nov 2013 16:52:00 +0200emilygladkov@gmail.com (שי''ן, נו''ן, אריק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=698636&blogcode=13959458http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=698636&blog=13959458