בהתחלה לא הייתה לי שום בעיה עם זה, אני חייבת לציין.
אבל היום, אמא שלי חוזרת הבייתה ו-
"אמילי, ידעת ששמוליק(אוי נו, לא באמת קוראים לו שמוליק, זרמו! (: ) היה מאוהב בך כמה חודשים טובים?"
"אהמ. לא." ברור שידעתי, זה משהו שלא רציתי שתדעי, כי ביום שבו ישבנו מתחת לבית שלי הוא הציע לי להיות חברה שלו, כי הוא הרגיש שאני נותנת לו משהו שהוא מעבר לחברות, אין לי מושג איך הוא הגיע לרעיון הזה כי זה ממש לא נכון וכשחזרתי היית מלאת ציפיות ( נו התנשקתם? נו אתם חברים?) אבל לא ידעת שלפני 10 ד' בדיוק סירבתי לו.
"הוא סיפר לי, שלפני שהוא נדלק עלייך את היית דלוקה עליו" מה, עכשיו הם לא רק מרכלים עליי אלא גם אומרים לי דברים שקריים?!
"אף פעם לא הייתי מאוהבת בו"
"זה מה שהוא אומר"
"הוא הוזה!" ולא סתם הוזה, סמים קשים!
בהתחלה חשבתי יואו, איזה מגניב, אמא שלי והידיד הכי טוב שלי עובדים ביחד. ועכשיו? עכשיו אני מרגישה כאילו אני נושא הריכולים שלהם ביחד. כל פעם שאני רואה אותו באימונים, או באוטובוס ''תעבירי ד''ש לאמא שלך'', תעביר לה בעצמך אתה רואה אותה כל בוקר.
קנאה? לא חושבת. יותר בכיוון של עלבון, למה הם לא יכולים לבוא ישירות אליי ולשאול אותי ולדבר איתי על מה שהם מדברים ביניהם?
אני מקבלת את זה בתור ריכול. ואמרתי לו.
והוא ענה לי ''היא שאלה, ואני עניתי.'' זה תירוץ נחמד, מאוד מסכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
