זאת לא תיהיה שרון, זאת לא תיהיה עדי.
לא מעיין, לא קסיה ולא המוכרת בפיצוציה למטה.

זה לא יהיה מחר ובטח שלא אחרי הצהריים.
זה לא תלוי בכלום ולא משוך בחוטי קסם ואבקות כשפים.
זה לא מחכה לי, כמו שאני מחכה לו. זה לא אישי ולא שומר טינה.

זה לא מרגיש אליי כלום ולא חשוב לו כמו שזה חשוב לי.

זה לא.

זה כן יקרה, זה כן יהיה מטורף, זה יבוא לי בהפוכה כמו הסוף של המים החמים בדוש.

זה יתן לי פיצוץ לפנים כמו אותה הרגשה שאני מנסה לנעול עמוק בפנים כבר 6 שנים.

זה יכאב בדיוק כמו שזה צריך, לא יעזור לי לכם ולשומדבר ואני חלש מכדי לעצור את זה.

זה גורם לי לקום בבוקר להיסתכל על דברים יותר מהרגיל, לתת לדמיון שלי לחשוב,"מה אם?".

לנסות לחפש את זה לא יתן כלום מעבר לתחושת צילום של מצלמה של הרגע במקום לחיות אותו.

קורה לי שאני נמצא במצב כזה שאני מרגיש ממש טוב והכל הולך לי בדיוק כפי שציירו לי עם גיר. אני שמח ולא יודע לתאר איך דברים נוטים להסתדר עם עצמם ואיתי אפילו שאני מרגיש קצת אשם.

אני מחזק את ההרגשה. אני מתנתק מהראש שלי, מרחף כמה מטרים מעליי ורושם לי איפה אני? בן כמה אני? ומה אני עושה? וחורט על ההרדיסק מוח שלי את ההרגשה שאוכל להשתמש בה יום אחד כדי לזכור איך אמורים להרגיש במצבים כאלה.

11:14
הלכתי קילומטר ועצרתי פעמיים.
האכלתי הומלס שאריות צ'יפס שנשארו לי בשקית.

אנונימשתתף בשמחתכם ובצערכם.
רק תראו לי איפה עושים SAVE.