ככה רוב הדברים מתחילים.

להחליט לכתוב, ולהוציא משהו מהראש לידיים למקלדת למסך הלבן הזה אלייך.

להחליט ליצור לבנות להשאיר משהו לפנייך או אחרייך לקדם לדחות להבליט להשטיח או לכסח.

כל אלה מתחילים ונגמרים בהחלטה.

כשאתה מחליט הכל נעלם ושומדבר לא יכול לעצור אותך, כי אחרי החלטה מתחיל מעשה, וכל מה שקוטע מעשה הוא מכשול.

שהוא חלק מובנה בתהליך השלמת של ההחלטה.

אז מה?

אז זהו.

אחרי תקופה של קיפאון, של אימפוטנציה ורוטציה מLOOPפת של סיפוק תענוגות רגעיים שנמשכה 23 שנים.

אני, מחליט.

אני מחליט לעשות את הצעד הראשון שלי,נגד.

נגד כל מה שקורה. אני צריך את המוח שלי לעצמי.

את המעשים שלי שישנו משהו.

אני תקוע פה באמצע.

אני מנתק את חוסר הטעם, ואת איפוף התשובות המהירות הזמינות והחולניות, טעם נרכש.

אני החלטתי לייצר לעצמי דבר טהור יותר, נכון יותר, מוצלח יותר, והכי חשוב אישי.

אני מחפש הרפתקאה, כן הרפתקאה.

כל הרעיון הזה שהרפתקאה זה מין עולם דמיוני וקסום שקיים רק בסיפורי אגדות או תחת כמות בלתי מבוטלת של מבסוטונים ויושבי מדף בפיצוצייות

בפוטנציה לא מתקבלת על הדעת במקרה שלי.

אני מחפש את זה ואם מוחמד לא יבוא אל ההר אני אביא דחפור.

אני (רציתי לרשום פורש) מתחיל לחיות.

יש משהו לא נכון בכיוון שאנשים נמשכים אליו סביב אותה הלולאה.

הרגשתי את זה תמיד ולא ידעתי איך להסביר את זה.

זה מופיע בשיר מסויים ,זה קורה כשאתה חצי נרדם על הספה או כשאתה קם בבוקר

ולא זוכר כלום ממה שהיה אתמול.

החיים האלה צריכה להיות להם איזושהי תועלת, ואם לא כללית אז לפחות מחקרית\אישית.

אני צריך משהו חדש משהו שלא הרגשתי בחיים. כן יש לי את זה אני צריך חופש.

חופש מוחלט מהכל.

היום. החלטתי ליצור חופש.

02:27

ה8 למאי 2011

 anonimilim Gdolot