לימונים

תמיד יש איזה אחד שקוראים לו איזה אחד.תמיד את חושבת שהוא ה-אחד,ותמיד איכשהו הוא יוצא בן זונה שצריך לספר עליו.

אז יש איזה אחד,שהבטיח לי דייט היום!האמת,ממש ברגעים אלה.

כמו ששמים לב,אני בבית,ואם להכנס לפרטים,עם חולצה של האקס ומכנסי דכאון,עצבנית,פגועה והיפוכונדרית מתמיד.שונאת אותו.

הקטע העצוב הוא,ששלחתי לו הודעה והוא עוד לא ענה.הקטע העוד יותר עצוב הוא שאני אראה אותו במסיבה עוד שבועיים.ואז מגיע השלב שהמציאות מתפוצצת לך בפנים..שכבר קיללת אותו והחלטת שאת עוברת הלאה ושמצדך הוא יכול ללכת למקומות עם שמות לא נעימים בכלל.ואז הוא שם,לבוש בחיוך הכי יפה שלו עם הקול הזה והסקס אפיל תוצרת חוץ.ואת עומדת שם,מנסה להסתיר את העובדה שהכבוד העצמי שלך תקוע ממש עמוק מתחת לבלטות.מחייכת והולכת מכות עם הדמעות שמנסות להתפרץ החוצה.

אח,כל כך בא לי שיכאב לו.בא לי לקלל אותו קללות כל כך נוראיות שהוא ירגיש מה שאני מרגישה עכשיו.

חייבת לצאת מזה איכשהו.השאלה מה עושים?ולמה אני נכנסת למצבים האלה מהתחלה!?

תמיד אמרתי שאני צריכה ללכת על חנונים.חנון מקסים כזה שיתקשר מתי שצריך להתקשר ולא יבריז מדייטים.ובנוסף,אחד שלא צריך להעיף ממנו בנות פרחות עם פן מקלות בשחור סיני וציפורניים שיכולות לשמש כעת חפירה.

מה לא בסדר?העולם או אני?!

עד מתי?!

בלוג.

כן,בלוג.לא יודעת מה תקף אותי, כנראה שילוב של תקופה מחורבנת ויותר מידי מחשבות שהיומן שלי קורס תחתן.או סתם יד ימין.(מלכתוב..אהמ..)אהה,ושביזות יום א'.

כן,יומן.הריפוי בעיסוק שלי,הפסיכולוג הפרטי שלי שאפעם לא מזכיר לי שנגמר הזמן,המקום היחיד שבאמת אפשר לבלבל בו את השכל בלי שיחשבו שאתה משוגע,או רכלן או חרמן.לא יודעת למה,מחשבות כתובות נראות הרבה פחות מוזרות ממחשבות מדוברות, אז אני כותבת,וליומן שלי יש מעריצים קבועים שקוראים בו,מעלים לי את האגו ונוזפים בי שאין לי בלוג.לא הבנתי כל כך מה הסיפור עם הבלוג,אני רק מנסה.אולי בסוף עוד יצא מזה משהו טוב.

כן,בלוג.לא יודעת מה תקף אותי....