חור הצצה

זה בערך מה שאני מחפש אצל כל בנאדם שאני רואה.

מין קטע כזה של לחפש מה לא בסדר בו. מה יש מתחת לפני השטח. מה הוא מוכר לסובבים אותו שהוא בעצם שקר זול וגס.

הוא שונא את עצמו.

לא זה לא זה.

הוא לא יוצלח. הוא דיכאוני. הוא מסומם. הוא על תרופות. הוא בודד. הוא פוחד. הוא רוצה ולא יכול. הוא לא רוצה.

הוא חייב להיות משהו.

חייב. זה מה שאמרו לי מגיל 0 אף אחד לא מושלם.

אבל אולי זה רק אני. מחפש חסרונות אצל אחרים כדי להשלים עם שלי.

נהה זה לא יכול להיות לי אין חסרונות.(ציניות כבדה למתקשים מביניכם).

אם אני יוצא מנקודת מבט שאף אחד לא מושלם כמצב הנתון. אני לא יכול להימנע מלחשוב שהבעיה פה היא אינה בפגמים. אומנם אחרים לא מושלמים אבל הם בהחלט כן שלמים. שלמים עם העובדה שככה זה ומשחקים עם היד שקיבלו.

אבל אני...

הו לא ידידיי. אצלי אין שלמות. אין השלמה. וכשאי אפשר להתמודד עם עצמך הזרקור מופנה אל מי שמולך.

קרוב או רחוק.

חבר או זר.

כולם מוזמנים אל שולחן הניתוח. ואני אגלה. הו כמה אגלה.

פחדים, כאבים, פגמים, תסכולים. ואת כולם אשלוף בלי הרדמה ואנפנף בהם מול עיניכם. וגרוע מכך מול כל העולם.

מאיפה זה בא?

איפה בילדות החל ההרגל המרושע הזה?

ומילא אם זה היה עושה לי טוב.

אני לא אשקר באותו רגע שאני מפצח את הסוד זה מרגיש מעולה. אבל אחרי זה, במקלחת או לפני השינה כשהמחשבות עושות לי דיפוזיה במוח ומגיעות למקומות בהם הן ממש לא רצויות ההרגשה רחוקה מלהיות מזהירה.

זה לא אני. לא יכול להיות.

 מי זה האדם הקטן הזה שעושה את זה לאנשים?

וחשוב מכך, איך אני הורג אותו?