http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512אם כבר לפתוח פתח לחיים שלי בפעם הראשונה אי פעם אז כנראה שזו הדרך.heCopyright 2026 ברונו. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=12031152<div align="right" dir="rtl">הדרך הזו שאני גומע על הכביש המהיר ובמיוחד פיתול אחד מסויים שבכביש 4 ועוד בשילוב מוזיקה בווליום 24 (שאותה אגדיר חזק +) טוענת אותי. באופן מסויים הדרך הפיזית, המהירות, הפיתולים והתנועה עוזרים לי לנוע בדרכים שעברתי במגוון תקופות. אני יודע שזה נשמע קיטש' דוסון קריקי - בנות גילמורי - 90210. ואולי כי אלו באמת הברכיים שעליהם גדלתי ועוצבה לי התודעה שמצריכה גירוי רב חושי כדי שאוכל להתעמק בדברים שעברו עליי (זה נשמע הגיוני בכלל או שאני סתם מגבב פה שטויות?) בכל מקרה היום כשעברתי בפיתול ושמעתי את "יומן מסע" איכשהו נדדתי למסע שלי לפולין. אבל זה בכלל לא היה למסע עצמו. יותר לאנשים ולנעורים ולתחושת המשמעות והחיפוש, החקירה והלמידה, התחושה של החוויה הייחודית והאישית בתוך החוויה הקבוצתית. בהחלט התנסות חד פעמית שאין שנייה לה. ושוב, אינני מתייחס לחלק של פולין כלל. מבלי לחפור רק אמקד: באינספור דרכים צעדתי בתקופת חיי הלא ארוכים עד כה. חלקם דרכי טרשים וחלקם שבילי עפר, חלק כבישים סלולים וחלקם ביצות סבוכות. לעיתים צעדתי אחד בין אלפים לרוב צעדתי עם דבר פרט לצל שלי שאירח לי חברה. לשמחתי או יותר נכון לג</div>Fri, 10 Sep 2010 06:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברונו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=12031152http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=692512&blog=12031152http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=12026771<div align="right" dir="rtl">איך שהכותרת הזו נשמעת טוב... ממש ממלא את הבטן בתחושת חמימות מעלה וניחוחות של תה וביסקוויטים מתחת לפוך. כי אין כמו לחזור הביתה. למוכר. לצפוי. לידוע. ובבית, בבית הכל מחכה לך. כאילו מחוגי השעון הענק בסלון שקיבלנו מסבתא נעצרו עם טריקת הדלת מאחורינו והחלו שוב פעולתם עם סיבוב המפתח במנעול. הרהיטים במקומם, הצלחות על המדפים, התמונות על הקיר מסודרות כמו פלס ואפילו השקע של הישבן בספה נותר כאילו הלכנו רק לשירותים. אחח איזה עולם מושלם היה לי אם באמת ככה הייתי מסתכל עליו. כי אומנם פלוס מינוס התיאור הנ"ל מדויק. אבל מי בכלל שם לב שהוא חוזר לדברים אלו כאשר החזרה הביתההינה בעצםלתא המשפחתי בין 4 נפשות שאינן מוצאות מנוחה זו בנוכחות השניה. ומכאן שדלת הכניסה הינה הפתחלסאגה בילתי נגמרת של ריבים שפוטנציאל החיכוך בו הוא 4 עצרת (כל אחד יכול לריב עם כל אחד) כלומר 24 ויכוחים שונים לחלוטין במהותם כאשראף אחד אינו זההבמשתתפיו למשנהו. וזוהי ידידיי זירת הקרבות בסגנון רומי - גלדיאטורי שבה אני חי. ודווקא המשפחה הזו, בתוספת שחקניות חיזוק בדמות סבתא ודודה החליטה לצאת עם הקרקס הנודד הזה לטיול דרכים במערב ארצות הב</div>Wed, 08 Sep 2010 02:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברונו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=12026771http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=692512&blog=12026771http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11955903<div align="right" dir="rtl">המצב קשה ידידיי זה לא שאי פעם היה קל. אבל היום נדמה שזה קשה מתמיד. השקרים שהיו לי כטבע שני, אלה אשר התעופפו מבין שפתי לכל עבר הם אלו שבגדו בי. בגדו באופן הגרוע ביותר. היום השקר כבר מתקיים מתוף אינרציה. הוא זה שמקדם את עצמו. וחמור מכך, אלו שאני משקר להם כבר כל כך בתוך זה שהם מגלגלים את עלילות השקר קדימה. הבעיה היא שאיבדתי עליו שליטה. השקר כבר כל כך לפני שהוא נראה כנקודה באופק, כזו שיש לשאוף אליה. אתגר. כן, השקר נהיה לי אתגר. אני כבר לא זוכר למי סיפרתי כמה ומה ואין לי שום דרך לדעת לאן כל אחד קידם את השקר. כמה שזה קשה. הלוואי והייתה אמת אחת. מופשטת ככל הניתן שברגע שאגיד אותה תפיל את כל השקרים כמו דומינו ראלי. כאלה שרואים בהיום שהיה שיוצרים צורות וציורים. מעניין איזה צורה השקרים שלי יצרו בנפילתם. אולי פורטרט משפחתי מאושר או סתם תמונה של ים בשקיעה. אבל אולי זה סתם יצור ערימה ענקית ובלתי נגמרת של קוביות דומינו בבלגן. פתאום קלטתי כמה אומץ יש לזה שנותן את הדחיפה הראשונה בתחרויות דומינו. איך הוא יכול לפעול בצורה כה בוטה בניגוד לכל מה שעשה עד אותו רגע. בניגוד לזהירות שלא להפיל א</div>Wed, 04 Aug 2010 01:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברונו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11955903http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=692512&blog=11955903http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11925411<div align="right" dir="rtl">זה בערך מה שאני מחפש אצלכל בנאדם שאני רואה. מין קטע כזה של לחפש מה לא בסדר בו. מה יש מתחת לפני השטח. מה הוא מוכר לסובבים אותו שהוא בעצם שקר זול וגס. הוא שונא את עצמו. לא זה לא זה. הוא לא יוצלח. הוא דיכאוני. הוא מסומם. הוא על תרופות. הוא בודד. הוא פוחד. הוא רוצה ולא יכול. הוא לא רוצה. הוא חייב להיות משהו. חייב. זה מה שאמרו לי מגיל0 אף אחד לא מושלם. אבל אולי זה רק אני. מחפש חסרונות אצל אחרים כדי להשלים עם שלי. נההזה לא יכול להיות לי אין חסרונות.(ציניות כבדה למתקשים מביניכם). אם אני יוצא מנקודת מבט שאף אחד לא מושלם כמצב הנתון. אני לא יכול להימנע מלחשוב שהבעיה פה היא אינה בפגמים. אומנם אחרים לא מושלמים אבל הם בהחלט כן שלמים. שלמים עם העובדה שככה זה ומשחקים עם היד שקיבלו. אבל אני... הו לא ידידיי. אצלי אין שלמות. אין השלמה. וכשאי אפשר להתמודד עם עצמך הזרקור מופנה אל מי שמולך. קרוב אורחוק. חבר או זר. כולם מוזמנים אל שולחן הניתוח. ואני אגלה. הו כמה אגלה. פחדים, כאבים, פגמים, תסכולים. ואת כולם אשלוף בלי הרדמה ואנפנף בהם מול עיניכם. וגרוע מכך מול כל העולם. מאיפה זה בא? איפה</div>Tue, 20 Jul 2010 03:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברונו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11925411http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=692512&blog=11925411http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11910370<div align="right" dir="rtl">איך קרה שדווקא הדור שלנו יצא ככה. אנחנו שגדלנו על חלומות של שלום. חילופי המילניום שינויים טכנולוגיים וקידמה יצאנו הדור הכי פסימי וציני שהתהלך על פני האדמה. אנחנו יושבים בחבורות. אנשים בתחילת החיים ומתלוננים. משחקים נון סטופ במשחק החברה הפופלרי מי הכי מסכן. וכל אחד בעולםשלו ולא רואה מישהו במצב גרוע יותר. אחד טוחנים בעבודה, אחד קבור בלימודים, אחדבארון ואחר פשוט בודד. וכל אחד רואה ברדיוס של סנטימטר בקושי מעבר לכפות רגליים של עצמו. אזמה כולנו טועים? זה בכלל משנה? אז זהו.שזה לא פשוט. כולנו טועים ואפאחד לא טועה. והאמת שזה באמת לא משנה. אין מסכנות מוחלטת. המסכנות, ממש כמו היופי, היא בעיני המתבונן רק שאפאחד לא מתבונן על המסכנות של אפאחד פרט לעצמו. כולנו מסכנים במובן מסויים אבל גם לפנינו היו מסכנים השאלה היא למה אנחנו כל כך נהנים להתפלש בזה. המפגשים החברתיים בדורינו הם אורגיה של רחמים עצמיים ותחנונים להכתרה כמלך המסכנים. נסיך הקורבנות. קיסר האומללות. ואנחנו מתים על זה. אולי זה כי רובינו רוצים להיות הכי טובים במשהו אבל הבנו שזה לא קל בעידן הנוכחי. אין יותר פסגות לכבוש שהן ברות השגה. באף ת</div>Tue, 13 Jul 2010 01:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברונו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11910370http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=692512&blog=11910370http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11886676<div align="right" dir="rtl">השעה עשרים ל 2. לילה לפני המבחן השלישי מתוך 6. אמצע הדרך לסוף תקופת המבחנים הארורה הזו. אני עייף. ממש עייף. יותר נפשית מפיזית. באמת שזה מעניין. הלימודים כלומר. אבל כל כך חסר משמעות להיבחן על זה. מה מספר ליד שם של קורס יגיד למישהו עוד 3 שנים? שאני מתאים לעבודה? שאני טיפש\חכם\מוצלח\כישלון (מחקו את המיותר). לא יודע מה הצורך הנואש הזה שלי למשמעות כאחרון ההיפים בגואה הנמצאים מרחק אקסטה אחת מלחזור לארץ בגיגית מים תוך ציקצוקי דולפינים בשורה האחרונה במחלקת קואץ' של איר אינדיה. למה עכשיו הרימה המשמעות את ראשה? הרי הייתי איפה שהוא בעיצומו של תהליך האיבון והמיינסטרימיזציה וקבלת הקפיטליזם הקר לחיקי. לחיות בדירת 3 חדרים בגבעתיים הותיקה (קרוב לתל אביב אבל רחוק מהרעש) בהתגשמות הבורגנות האורבנית האולטימטיבית עלי אדמות. אבל היום... תנו לי דשא. ים. פרישייק. כובע קש. חולצה גזורה. ספר פילוסופי בגרוש. כל דבר שיתן לי להשפריץ חיים ומשמעות. וגם אם לא משמעות נעלה של פיצוח הסיבה שאנו חיים אז לפחות משמעות של יום שנוצל כהלכה ככזה שלא ישוב שנית. אבל במקום... פלורסנט. לפ טופ רותח. מאמרים. מאמרים. מאמרי</div>Fri, 02 Jul 2010 01:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברונו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11886676http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=692512&blog=11886676http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11884614<div align="right" dir="rtl">יש משהו מעט פגום באופן שאנו זוכרים, או יותר נכון לרוב לא זוכרים חוויות משמעותיות בחיים. כן ברור לי שזה לא היה ברור. הכוונה שלי היא לכך שבשנים הראשונות בחיים אנחנו חווים לרוב את החוויות המדהימות ביותר שלנו, כאלו שאם היינו חווים אותם היום, עם הידע שכבר יש לנו הם היו שיאים, ההיי לייט של חיינו. כן עדיין לא ברור. דוגמא פשוטה מאוד היא לדוגמא ההתעטשות. איזה כיף זה להתעטש! האפצ'י הראשון שלנו היה כתינוקות אבל רק דמיינו שהאפצ'י הראשון בחיים היה מגיע ביום בהיר אחד משום מקום באמצע שנות ה20. איזו הערכה הייתה לנו לדבר השטותי הזה. איזה שחרור! איזה סאונד! איזה עוצמה יש בתוכי! אבל לא. היום זו שיגרה, רגיל, אין לי הערכה אמיתית לאפצ'ים שלי ואני בטח לא זוכר את הראשון. אז נכון האפצ'י זה מטומטם קצת. אבל מה הייתם נותנים כדי שמחר תהיה הפעם הראשונה שלכם בים? בלי לדעת מה זה בדיוק איך זה נשמע מריח ומרגיש. חוויה מקורית ואמיתית. חוויה שלא מצריכה שנקפוץ ממטוס או נתפס על הר כדי להשיג את הקיק שלנו. כדי להרגיש שאנחנו חיים. להרגיש את המים פעם ראשונה. את החול בין האצבעות והמלח על השפתיים. אין לי כאלה. אני לא מר</div>Thu, 01 Jul 2010 01:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברונו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11884614http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=692512&blog=11884614http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11864433<div align="right" dir="rtl">בתוך הים של הכלום הסטנדרטי השיגרתי והמייאש הזה ליום הזה הייתה משמעות. האמת, לא צפיתי הזה. כולה יום ראשון. מסתבר שגם אלו יכולים להפתיע. קשה לשים את האצבעעל מרכיב אחד ספציפי של היום הזה שעשה את ההבדל. האם זה הבוקר שונה מבקרים אחריםאו שאולי בצהרייםקרה משהו חריגייתכן שהערב היה מלא משמעותואולי בכלל הלילה הוא שגורם לי לחשוב שהמשמעות של היום הזה גדולה יותר מימים רבים בטור הימים שמאחוריו. דבר אחד בטוח. זה יותר מדי משמעות כדי לעבד כרגע, כשהכל טרי. אני חייב לישון על זה. אולי בצד השני של החושך המשמעות תתבהר כי לדעת שיש משמעות זה דבר אחד וזה טוב ויפה אבל בין זה לבין לדעת מהי המשמעות עוברת כברת דרך. אני רק מקווה שאני יכול לעבור את הדרך הזו בלילה אחד.</div>Mon, 21 Jun 2010 02:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברונו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11864433http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=692512&blog=11864433http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11855479<div align="right" dir="rtl">זה ממש קורה לי הרבה. בעיקר במקלחת, באוטובוס, כשאני נוהג לבד או כשאני לא נרדם. מאיזשהו מאגר במוח משתחררת דמות. פשוט פוסעת למרכז התודעה ומתחילה להתגלגל לי בפיתולים של הראש. אני בד"כ תוך דקה כבר יודע עליה המון. מצב משפחתי, גיל, מקצוע, ארץ לידה. וגם... חלומות, תקוות פחדים, זכרונות. ממש היכרות לעומק שכזו. וכאשר הדמות עוברת במסלול הרגיל במוח איפשהו בחיבור בין האונות כבר מתפתחת העלילה.הדמות עוברת חוויות, חווה משברים,ומגיעה להארות מדהימות על החיים כאלה שכל דמות מוצלחת צריכה להגיע אליהןלפחות פעם בסיפור. וכשהדמות ממשיכה לטייל בחופשיות אני מנסה בכל הכוח לעשות לה save ללמוד ממנה ככל הניתן להרוויח את הלקחים שלה ולסמן לי נקודות לחיקוי ממנה. הדמות מסיימת את הסיבוב תמיד באותו מקום. זה המקום במוח ששולט על האצבעות. ואז נפתח חלון זמן מזערי. היא מנסה לתפעל את האצבעות להנציח אותה, להעלות בכתב את הסיפור שלה. שיהיה לדורות הבאים. אבל למרבה הצער אי אפשר לכתוב במקלחת, הדפים יירטבו, ואין שקע חשמל ללטופ באוטובוס. וכך אי שם במעבה המוח שלי בדיוק על החלק שאחראי על האצבעות אפשר למצוא את שרידי העצמות של אי</div>Thu, 17 Jun 2010 01:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברונו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11855479http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=692512&blog=11855479http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11853407<div align="right" dir="rtl">יש משהו בגיל הזה 20+ שגורם לבחינה מחודשת של מוסד החברות. פעם זה היה פשוט. שחור ולבן. מי שאני אוהב חבר שלי מי שאני שונא אויב. ואת מי אוהבים? מי שמקובל, מי שיש לו בגדים שווים, משחקים שיא החדישים, מי שאימא שלו מפנקת בממתקים כשבאים חברים. הו, מדדים פשוטים, כמותיים, או שכן או שלא. בתיכון זה גם מסתדר. חלוקה לקבוצות, פרחות עם פרחות, ערסים עם ערסים (יש קבוצות שמתערבבות) הפריקים במחששה והגיקים במעבדת מחשבים. חלוקה של הטבע שכזו. בצבא זה נכפה עליך פחות או יותר. חבר הוא מי שלפניך בתור בבקום, במיטה לידך באוהל, מחליף אותך בשמירה ומעיר אותך כשיורדים מההסעה בתחנה מרכזית. אבל הגילאים האלה. זה כבר לא קל. איך יודעים מי חבר אמת? הגבולות נורא מטושטשים בצד השני של מנהרת ההתבגרות. מי דומה לי מדי? מי שונה ממני מדי? מי מתאים לי קרוב? מי לא יתאים לא משנה כמה רחוק? ואיך מוצאים? אודישנים עם צדי ומרגול? רשימת קריטריונים? חבר אמת? נשמע לי מופרך כמו 74 מיליון בלוטו. אבל בכל זאת... מישהו זכה, לא? אני מתחיל לחשוב שיש איזו דרך ביניים. מתכון שאני מקווה למצוא. עד כה הבנתי שצריך למצוא חומר גלם טוב עם פוטנצ</div>Wed, 16 Jun 2010 03:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (ברונו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=692512&blogcode=11853407http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=692512&blog=11853407