חור הצצה

איך קרה שדווקא הדור שלנו יצא ככה.

אנחנו שגדלנו על חלומות של שלום. חילופי המילניום שינויים טכנולוגיים וקידמה יצאנו הדור הכי פסימי וציני שהתהלך על פני האדמה.

אנחנו יושבים בחבורות. אנשים בתחילת החיים ומתלוננים. משחקים נון סטופ במשחק החברה הפופלרי מי הכי מסכן.

וכל אחד בעולם שלו ולא רואה מישהו במצב גרוע יותר. אחד טוחנים בעבודה, אחד קבור בלימודים, אחד בארון ואחר פשוט בודד. וכל אחד רואה ברדיוס של סנטימטר בקושי מעבר לכפות רגליים של עצמו.

אז מה כולנו טועים? זה בכלל משנה?

אז זהו. שזה לא פשוט. כולנו טועים ואפאחד לא טועה. והאמת שזה באמת לא משנה. אין מסכנות מוחלטת. המסכנות, ממש כמו היופי, היא בעיני המתבונן רק שאפאחד לא מתבונן על המסכנות של אפאחד פרט לעצמו.

כולנו מסכנים במובן מסויים אבל גם לפנינו היו מסכנים השאלה היא למה אנחנו כל כך נהנים להתפלש בזה. המפגשים החברתיים בדורינו הם אורגיה של רחמים עצמיים ותחנונים להכתרה כמלך המסכנים. נסיך הקורבנות. קיסר האומללות. ואנחנו מתים על זה.

אולי זה כי רובינו רוצים להיות הכי טובים במשהו אבל הבנו שזה לא קל בעידן הנוכחי. אין יותר פסגות לכבוש שהן ברות השגה. באף תחום. הכל עשו לפנינו, אמרו לפנינו, הוכיחו, גילו, שרו, הלחינו, המציאו. ואת כל מה שעשו הגישו לדור הזה על מגש של זהב.

ומה נשאר לנו? במקום לטפס ולכבוש פסגות אנחנו הולכים לכיוון השני. אנחנו יורדים וכובשים נקודות שפל ותחתית.

אומנם היו להם כוונות טובות אבל מכל הניסיונות של קודמינו להפוך את העולם שלנו למדהים ועשיר ומושלם הם עשו כבר הכל ולנו לא נשאר. אז פלא שאנחנו מתוסכלים?

אני מודה. אני ברונו ואני מרמורהוליכ. אני מציע לכולכם. להודות בבעיה זה חצי הדרך לפיתרונה.

יצאתי לתור אחר פסגות.

או לפחות אחר סיבות למה אני לא הכי מסכן. אולי אפילו בכלל לא מסכן. אולי אפילו... שאלוהים יעזור לי... בר מזל ומאושר רחמנא ליצלן.