חור הצצה

השעה עשרים ל 2.

לילה לפני המבחן השלישי מתוך 6.

אמצע הדרך לסוף תקופת המבחנים הארורה הזו.

אני עייף.

ממש עייף.

יותר נפשית מפיזית.

באמת שזה מעניין. הלימודים כלומר. אבל כל כך חסר משמעות להיבחן על זה. מה מספר ליד שם של קורס יגיד למישהו עוד 3 שנים? שאני מתאים לעבודה? שאני טיפש\חכם\מוצלח\כישלון (מחקו את המיותר).

לא יודע מה הצורך הנואש הזה שלי למשמעות כאחרון ההיפים בגואה הנמצאים מרחק אקסטה אחת מלחזור לארץ בגיגית מים תוך ציקצוקי דולפינים בשורה האחרונה במחלקת קואץ' של איר אינדיה.

למה עכשיו הרימה המשמעות את ראשה? הרי הייתי איפה שהוא בעיצומו של תהליך האיבון והמיינסטרימיזציה וקבלת הקפיטליזם הקר לחיקי. לחיות בדירת 3 חדרים בגבעתיים הותיקה (קרוב לתל אביב אבל רחוק מהרעש) בהתגשמות הבורגנות האורבנית האולטימטיבית עלי אדמות.

אבל היום...

תנו לי דשא. ים. פרישייק. כובע קש. חולצה גזורה. ספר פילוסופי בגרוש. כל דבר שיתן לי להשפריץ חיים ומשמעות. וגם אם לא משמעות נעלה של פיצוח הסיבה שאנו חיים אז לפחות משמעות של יום שנוצל כהלכה ככזה שלא ישוב שנית.

אבל במקום...

פלורסנט. לפ טופ רותח. מאמרים. מאמרים. מאמרים. ולמה?

תואר.

כשמו כן הוא. סך הכל תואר.

שם. כינוי. לא יותר. כזה שיאריך בטיפה את השם שכבר יש לי אבל לא יוסיף לו שום תוכן.

אוף כמה שאני עייף.