חור הצצה

יש משהו מעט פגום באופן שאנו זוכרים, או יותר נכון לרוב לא זוכרים חוויות משמעותיות בחיים.

כן ברור לי שזה לא היה ברור.

הכוונה שלי היא לכך שבשנים הראשונות בחיים אנחנו חווים לרוב את החוויות המדהימות ביותר שלנו, כאלו שאם היינו חווים אותם היום, עם הידע שכבר יש לנו הם היו שיאים, ההיי לייט של חיינו.

כן עדיין לא ברור.

דוגמא פשוטה מאוד היא לדוגמא ההתעטשות. איזה כיף זה להתעטש! האפצ'י הראשון שלנו היה כתינוקות אבל רק דמיינו שהאפצ'י הראשון בחיים היה מגיע ביום בהיר אחד משום מקום באמצע שנות ה20. איזו הערכה הייתה לנו לדבר השטותי הזה. איזה שחרור! איזה סאונד! איזה עוצמה יש בתוכי!

אבל לא. היום זו שיגרה, רגיל, אין לי הערכה אמיתית לאפצ'ים שלי ואני בטח לא זוכר את הראשון.

אז נכון האפצ'י זה מטומטם קצת.

אבל מה הייתם נותנים כדי שמחר תהיה הפעם הראשונה שלכם בים? בלי לדעת מה זה בדיוק איך זה נשמע מריח ומרגיש. חוויה מקורית ואמיתית. חוויה שלא מצריכה שנקפוץ ממטוס או נתפס על הר כדי להשיג את הקיק שלנו. כדי להרגיש שאנחנו חיים.

להרגיש את המים פעם ראשונה. את החול בין האצבעות והמלח על השפתיים.

אין לי כאלה.

אני לא מרגיש חי.

המסלול הזה אוטובוס, אוניברסיטה, אוטובוס, בית, אוטושלאמא, תל אביב, אוטושלאמא, בית. אין בו דבר מרגש, חדש, מפכח יש בו רק קו ישר. אופקי. כמו במוניטר שמחובר לאדם שהוא חי בלשון עבר, בטח לא בהווה. 

זה בטח נשמע בכייני. טוב לפעמים אני כזה אבל התחושה ששום דבר חדש לא עומד לקרות בשנים הקרובות מחלישה אותי. אם אין למה לצפות ואני רק מריץ את הסרט עד שיהיה פיתול דרמטי בעלילה עוד שנתיים אז למה? זה לא שיש לי זמן ספייר. כך או כך הסרט נגמר עוד 60 שנה גג. אין לי למה לזרוק שנתיים.

איך מייצרים ריגוש?

איפה המאגר חוויות (חוקיות, נורמטיביות ולא מצריכות קפיצה מגובה רב) שיתקרבו לעוצמה של הפעם הראשונה בים, או על סוס?

ולפני שיהיו אי אלו תשובות שמדברות על אהבה אקדים ואומר שלא לזה אני מתכוון. באהבה הכל מסודר. ילדים אומנם לא באופק אבל גם על זה אני לא מדבר.

אני מדבר על חוויה אמיתית. פשוטה אך משמעותית שפשוט תגרום לי להרגיש שאני חי. באמת חי.