אני מדברת בקטע הזה עליי ועל אמא שלי
דיייי כבר
נמאס לי!
למה היא אף פעם לא מבינה?
תמיד אני מספרת, והיא אף פעם לא מבינה וחושבת שאני סתם מגזימה
ואחר כך הולכת לספר לאנשים אחרים כשהשבעתי אותה לא לספר... וכשהיא אומרת לי, אבל סיפרתי רק לX
ואז X סיפרה לX, פאקקקקקק למה היא אף פעם לא יכולה לרצות אותי?
לעשות מה שאני באמת רוצה? שיהיה לי הכי טוב? אבל לא...
אני יספר והיא לא תבין,
היא תלך ותספר,
היא תכעס עליי...
ותגיד לי תספרי לי מה עובר עלייך,
אבל כבר סיפרתי לה. ואני אומרת לה שזה חסר סיכוי כי היא לא מבינה
ואני מספרת לה את מה שהכי מפריע לי, את מה שאני לא יספר לאף אחד בחיים, את מה שלקח לי שנה לספר למישהו
והחזקתי כל כך הרבה זמן בבטן. אבל בשבילה זה לא חשוב, זה פרט שולי...
שבעצם בשבילי זה הכל, הכל סובב סביב זה, חושבת רק על זה, מתעניינת רק בזה.
אם זה כל כך מפריע לי, למה היא לא יכולה פעם אחת לנסות להבין?
אולי היא לא מבינה כי היא רואה את הכל מהצד, אולי היא לא מבינה כי זה משהו שהיא לא חוותה?
תמיד מנסה לעודד שזה לא כל כך נורא... אבל מה את בכלל יודעת? את אפילו לא רואה...
רוצה בשבילי את הטוב ביותר, אבל אף פעם לא שואלת אם זה טוב לי... אם כיף לי או אם אני רוצה בזה בכלל
מה אני מבקשת? שתתיחס לרצונות שלי? וזה לא שהיא לא מתייחסת תמיד... היא מנסה לרצות והיא מנסה לעזור, אבל לא מספיק,
דברים שיראו לי כמו סוף העולם לא כל כך מזיזים לה את סדר היום.
וכשאני באמת שופכת את הלב, באמת מספרת מה מעיק עליי, היא מנסה לעזור אבל אף פעם לא תבין, ואני מבקשת ממנה לא לספר אבל תסבירו לי את זה
שהיא לא מספרת ויום אחרי זה באים אליי ושואלים אותי?
וכשאני שואלת אותה אם היא סיפרה והיא אומרת לי שלא, ואני שואלת אז איך זה שX יודעת?
היא תגיד שהיא סיפרה רק לה...
דיי כבר! אני לא יודעת למה להאמין. אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עלייה יותר
כבר פעמיים שהיא איכזבה אותי
איך אני יכולה לדעת שזה לא יקרה גם בפעם הזאת?
היא חושבת שהיא יודעת מה טוב בשבילי- אבל היא כל-כך לא!!!
הייתי היום אצל הפסיכולוגית ובעצם המריבה הזאת התחילה באוטו כשחזרנו.
כשהיא שאלה אותי "נו, מה היה? על מה דיברתן?"
ואמרתי לה שהיא שאלה אותי שאלות על עצמי כדי שכשנדבר נוכל להכיר והיא תוכל להבין אותי...
הדבר הראשון שהיא שואלת היא אם סיפרתי לה כבר [אני לא מתכוונת לכתוב את זה פה, אם הבנאדם היחידי שסיפרתי לו זה אבא ואמא אז בטח שלא לכל הקוראים בבלוג]
ואמרתי לה שלא... היא אמרה לי "למה לא?" ואמרתי לה שאני לא יכולה להיפתח לאנשים, בעוד שזאת הפגישה הראשונה והפסיכולוגית בעצמה אמרה לי לא לספר
כי כל המטופלות שמספרות בעצם נבהלות ולא רוצות לבוא יותר...
ואז אמא שלה אותי, "תגידי לי עובר עלייך כבר"
אני כל הזמן אומרת לה מה עובר עליי, חוזרת על שוב ושוב ואני כל כך רוצה שהיא תעזור וכל כך צריכה אותה אבל היא לא מבינה,
ואחר כך היא כועסת עליי שאני לא מספרת לה.
נמאס לי!
אני מנסה לעזור לעצמי... נפגשת יותר, יוצאת יותר וכשאני מרגישה קצת יותר טוב תמיד צריך לבוא איזה משהו שיהרוס את הכל?
סליחה אם הפוסט הזה קצת מבולגן או לא מובן פשוט כתבתי אותו בעצבים... מיואשת כבר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
