סערת רגשות, כאילו שהחזקתי הכל בבטן וזה מתפוצץ בימים האלה

רבים, צועקים כל הזמן...

למה הם לא יכולים להבין אותי?

ההורים שלי היו הרבה יותר קלים איתי בתקופת האשפוז, תמיד לטובתי ומה שאני רוצה העיקר שיהיה לי טוב

איפה כל זה נעלם? הייתה תקופה טובה פעם

אחרי שחזרתי הביתה הדבר שהכי היה חשוב לי זה הספורט וגם עכשיו זה מאוד חשוב לי...

אחרי כל העליות והירידות אני רוצה להחזיר את הגוף למצב שבו הוא היה ולא יכולה לקבל את עצמי עכשיו

עשיתי הרבה ספורט והיה לי כל כך טוב... משהו השתנה באווירה בבית

ההורים שלי יצאו יותר, היו יותר ביחד, אחותי הייתה כמו חברה טובה והיחסים עם אח שלי השתפרו

כשהגענו לשקילה ירדתי במשקל... פשוט לא הוספתי מספיק לתפריט

ומאז כבר אין להם את האמון בי, אין ספורט, ממש בקושי... אין רחמים והכל צריך להיות קשה איתי

ההרגשה שלי רק נעשית יותר רעה ועם כל המריבות האהבה כאילו נעלמת. "את לא בסדר" הם אומרים לי, אבל אני לא מבינה

מנסה כל הזמן לשכנע ולבקש כי באמת שאני לא מבקשת הרבה

והם יודעים שאני רוצה לעצב ולחטב ולא לשרוף כדי לרדת עכשיו במשקל

מה אני יכולה לעשות כדי להחזיר להם את האמון בי ושייתנו לי לעשות ספורט?

זה פשוט אוכל אותי מבפנים- כשאני לא עושה ספורט כבר כמה ימים אני מרגישה כמו איזה "שק תפוחי אדמה" ואז הכל יוצא ואני נשברת

אני מנסה לדבר איתם שעות אבל שום דבר לא מזיז להם שהם רואים אותי ככה בוכה...

קשה לי

לפני כמה ימים הייתי בפגישה ראשונה במרפאה שלי והם יתקשרו בקרוב להודיע על הפגישה הבאה עם הפסיכולוגית והדיאטנית

אני חייבת ללכת לשם שוב כי אני צריכה לדבר עם מישהו עכשיו,

יש איזה קטע שההורים שלי מקשיבים רק למומחים... ואם זה יוצא מפי רופא זה קדוש. אפילו אם רופא אחר סוטר את זה

אני לא מספיק חכמה, אני לא מספיק יודעת דברים? ככה זה נדמה להם אבל הם לא מבינים שאני יותר הרבה יותר מכל מה שהם יודעים על הנושא הזה

אני בסך הכל רוצה להיות מאושרת. לצאת, לעשות ספורט ללכת לחוגים, להיפגש עם חברות

איך אני יכולה לשכנע אותם כדי שאני יעשה את כל זה כמו בנאדם נורמאלי?

מה שונה בי שאני לא כמו כולם. פאקינג שיט

עריכה יום ראשון:

אני נוסעת מחר לביקורת...

בפעמיים האחרונות ירדתי הרבה במשקל ואז עליתי הרבה ואז ירדתי כמה גרמים, והיא אמרה שאם אני לא עולה אפילו הכי קצת אז אני נשארת שם.

וזה כ'כ חרא להיות שם, אני ממש בלחץ!