ככה זה יהיה עכשיו? ככה?! ככה אתה רוצה את זה?!

אני לא אשחק את המשחק הזה, אני אבכה בשקט בלי שתדע,

בלי שאף אחד ממכם ידע! פתאום אני חושבת שאולי אף אחד לא מספיק טוב בשבילי

כי אני רעה לכולם. אני נוראית. זה נכון. אני נוראית.

איך שפגעתי בכולם בסוף, אז אין לי זכות להתלונן, אני יכולה להבין איפשהו, אבל זה לא בסדר, 

לא איך שאתה מציג את זה עכשיו, עכשיו זאת כבר לא אשמתי. 

לא משנה. מה אני כבר יכולה לומר? 

יושבת דומעת. 

ככה זה יהיה עכשיו? ככה אתה רוצה את זה? ככה זה יהיה, אתה יודע למה? 

כי חשוב לי שיהיה לך טוב, ואם אני זאת שעושה לך רע... אז לא יהיה יותר ממני.

אבל למה הסכמת להתקרב ברוקע"צ? לחבק ולנשק ביום הזכרון והעצמאות? אם אני עושה לך כל כך רע

תתרחק.

אני יודעת שאני לא אתקרב יותר. 

חזרנו לדיסטנס, עכשיו אתה מרוצה?! זה מה שרצית, לא? 

רצית שזה יגמר, כל הזמן אמרת שבסוף זה יגמר ובסוף זה יעבור, 

ואיפה ה"תמיד נשאר ידידים" זה היה כל כך ברור שיש לי תחליף, כבר אמרתי פעם שלכל דבר יש תחליף

גם לי. 

אתם תמיד מחליפים אותי בסוף כשמגיעה מישהי אחרת, וזה לא משנה שאתם מתחרטים על זה אח"כ,

רק אחד ממכם קיבל מחילה על זה, זה היה שווה את זה. אבל מה אם עכשיו אני צריכה את עצמי לעצמי? 

לבד. לבד. לבד.

דיסטנס מכולם חוץ מהבכי. 

אם לא הייתי פחדנית הייתי לוקחת הפסקה אמיתית בשביל עצמי, 

אבל אני לא באמת צריכה להצהיר על זה רשמית, אני יכולה רק להתרחק, אולי ככה יהיה יותר טוב.

עד שתצחיק אותי ותאהב אותי ותשמור עליי שוב. אבל אני לא יודעת אם יש משהו עכשיו שמספיק לי. 

כבר התרגלתי לכל המתנות, האהבה וההגנה שאתה מעיף עליי, אני צריכה משהו מיוחד. 

"בוא נעשה משהו מיוחד הלילה, נלך לטייל" 

איך שזה תמיד נגמר בבכי

ואין לי מושג מה הבעיה שלי. 

העיקר שטוב לכם, זה לא משנה אם רע לי, זה באמת לא, כי אין לכם שום דבר לעשות בנידון, 

אני אפילו לא מסוגלת להסביר למה זה קורה לי, 

תתרחקו ממני כולם. יש לי בחילה מאנשים.

אני לא ילדותית.

ועוד המון דברים שקשה לבטא...

"את לא תהיי לבד לעולם"