סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 37 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
 איטיות ממעוף הבז
אובך. הרבה הרבה אובך.
שמים בגווני אבק ושמש חיוורת כמו ירח.
חזרתי מהפעולה, עייף ומיואש, בלי כוח להמשיך לצעוד. חוסר הברירה, אילץ להמשיך ללכת על פני השביל שכבר עברתי על פניו אינספור פעמים, בין הבתים לשדות. ללכת, ללכת והדרך משום מה לא נגמרת.
בז גולש על פני זרם קל של רוח, ונוחת לו ברכות על פני העמוד של התאורת ביטחון. הוא מביט סביבו, סוקר את השטח, פורש כנפיים וממשיך בדרכו. ושוב, בחוסר ברירה, הרגליים שנעצרו אל מול הבז הדואה, חוזרות לנוע על פני שביל העפר.
בניגוד לימים רגילים, אין איש על פני הדרך מלבדי. לא רוכב אופניים, לא איש רץ, לא כלב משוטט - כלום חוץ משלושתנו - אבק, בז ואני. האור ממשיך לדעוך, וסופה של שקיעת השמש באובך, מגיעה עוד רגע לקיצה.
הבית קרוב מאוד, עברתי כבר את השנאי של הרחוב ונשארו רק עוד כמה צעדים אחרונים. אתה לא חושב על זה שאתה הולך, אתה לא מרגיש את הרגליים זזות, למעשה חוץ ממחשבות מטרידות ומבט חלול אל המשך הדרך, אתה לא חש בכלום.
הנה, הבז שב לו. מרפרף באותה נקודה עם המבט לעבר הקרקע. תלוי באוויר כמה שניות ואז צולל הישר לעבר הקוצים הסבוכים.
אם בפיו נמצא הטרף או טעם הכישלון, כבר לא יכולתי לדעת. הוא רק עף לו, ונעלם בתוך האובך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
