סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 37 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
 לברוח בלילה אל לוע ההר
בלילה ההוא ברחתי מהם, מהבית. חונך תרמיל חדש שנשאתי עלי, הוא חונך לי הוא מקום חדש בחיים האישיים שלי.
לא ידעתי איך לגשת אליה, לא ידעתי איך לפנות אליו שירד מימנה. ידעתי רק לטייל, לנדוד לבד למקומות אחרים שלא ימצאו אותי שם. בלי להגיד לאף אחד לאיפה אני הולך, הייתי לוקח תרמיל ונעלם עם המצלמה. תופס טרמפים, יורד אל עומק הואדיות, הולך כהוזה ומהופנט על גבולה של לבנון. אני מול ארץ הארזים, נוטפת ימי דם ובלי קץ, הרגשתי הכי מאוהב שאפשר. שם למעלה, בפסגת הר המירון, האוויר נקי מדי בשביל זוהמת המלחמה.
באותו לילה היא הייתה על הערסל מול הדירה שלי, והוא ככלבלב נשרך אחריה. לא ידעתי אם אפשר להגיד משהו, והתחלתי להסתובב כנשוך כלבת שמתרחק מבני אדם. אחרי שיחות אין קץ עם אנשים בדרך, מטיילים ותלמידים שהדרכתי, הרגשתי עדיין נכה רגשית. לא מסוגל להראות רגשות במה שנוגע לדברים אישיים מדי. לא מצליח לדבר על זה.
ארזתי תרמיל, ויצאתי לדרך.
לילה של אוקטובר. חשוך מדי, לח מדי, מעונן וסוער באופק. בתוך כרם זיתים שנמשך כמעט ללא גבול, ביצבצתי את דרכי באדמה הבוצית של גליל תחתון, ערב חורף 2008. ככה המשכתי כשניים-עשר קילומטר, כמעט מבלי להפסיק. לא חש בעייפות מרוב שהמחשבות טסו בראש כמו טריפ שלא נפסק. הייתי חייב להמשיך ללכת, לנסות להגיע עד לשם בשביל להרגיע את המחשבות, לתת להם להשתחרר באיזה שהוא שלב לא ברור.
כך, לבסוף, הגעתי.
שם למעלה בראש קרני חיטין, ברגע שהירח משלח איזה קרן אור חיוורת אל תוך לוע ההר שידע ימי היסטוריה מפוארים, האדמה נראת כמו על הירח. האדם נראה לפתע רגוע. הזמן לפתע חודל מלנוע.
עבר יותר מדי זמן מאז אותו ערב שברחתי. אף אחד לא רדף אחרי, לא נתתי לאחרים מקום לשאול שאלות שיפריעו לי, היחיד שנמלטתי מימנו זה התסכול והפחדים שמצאו את דרכם מימני הלאה באותה הליכה ארוכה שלא ידעה שובע, ונמשכת ברגעים נדירים עד היום בתקופת הצבא.
בסופו של דבר הכל עניין של תקופה, וכמו שהגעתי לשלווה באותו לילה על ההר, כך אגיע שוב לאותה שלווה שכבר כמעט אני לא מצליח למצוא.
רגע רחוק כל כך שבאמת לא יודע איך עלה לפתע לאוויר המחשבה.
(ובינתיים, איתה, אוטוטו בלילה שאחרי ליל הסדר נחגוג ביחד שנה.)
תחילת שבת קרירה מעל הכנרת, מאיפה שהכל מתחיל ונגמר
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
