TOO COOL TO CARE

אני שונאת שיחות עידוד. שונאת. 

כי זה לא ממש מעודד ונוטה הרבה יותר למשביז. אני דבר שמכניס אותך לבור אכזרי של דיכאון מאשר שיחת עידוד. "את יפה, את כל כך שווה. ואת מצחיקה. ואם לא הייתה לי חברה אני ואת היינו כבר מתנשקים ואת היית שלי." וזה מרגיש כמו ערמת גדושה של זיוני שכל עם ריח מהביל של אלכוהול ועיניים אדומות. 

בכל פעם שאומרים לי שאני שווה יותר זה לא גורם לי להאמין. זה גורם לי לרצות לבכות כי אם אני כל כך "שווה" וכזאת מוצלחת, יפה, אינטלגנטית, מצחיקה, מושכת, חכמה ועוד עשרות מחמאות ששוות לכלום בסוף היום. כי את בחורה שאומרת לי את זה, או בחור תפוס. ואף אחד רלוונטי לא מרגיש ככה.

אז נחמד מאד לקבל שיחת עידוד כשכל מה שאני מנסה לעשות זה להנות ממימונה אשכנזית מזדיינת. נחמד מאד שאני יוצאת לטלפן אל האחד שאסור שיידע איך אני מרגישה אליו, לספר לו שאני עדיין מרגישה אליו. נחמד מאד שהוא אוכל עליי סרטים קשים כי אני מתנהגת מאז שנפרדנו כאילו הכל בסדר גמור. נחמד מאד שאני מנתקת במהירות ומתחילה לבכות. ולא מפסיקה. 

והגשם מתחיל מעליי לפול בטיפות דוקרות והוא מתערבב עם הדמעות שעל פניי ולא אכפת לי. לא אכפת לי מכלום. אני מסתכלת איך טיפות הגשם צונחות אל תוך הבריכה הגדולה ומרגישה איך כל האוויר נחטף מעולמי. ואז אני מתקשרת אליו שוב, להתנצל. והוא אומר שזה בסדר ושואל כמה שתיתי. ואני אומרת לו שאני מתגעגעת. והוא אומר שזה בסדר ושואל כמה שתיתי. ואני ממשיכה לבכות. והוא אומר שזה בסדר ושואל כמה שתיתי. 

ואז בחור אחר בא לחפש איתי, ואני מנתקת לו והולכת עם השני. ואנחנו מתנשקים קצת כשהשמיים בוכים איתי. והטעם שלו ממכר והחיוך הפתייני שלי נפרס. 

ורגע לפני שחוזרים לתוך המסיבה הגשם מפסיק, בדיוק כמו הדמעות.