TOO COOL TO CARE

יקירי,

תמיד ראיתי את עצמי כבן אדם אמיץ, אבל ישנן מילים מסוימות שאפילו אני לא מסוגלת לומר בקול רם. אני לא מסוגלת לומר לך שאני מתגעגעת אלייך, ושהימים בלעדיך ארוכים ונצחיים. ואני לא מסוגלת לספר לך שהתקופה אחרי הפרידה שלנו הייתה התקופה האיומה והבודדה ביותר בחיי. אני לא מסוגלת לשתף אותך בכלום יותר. אני בקושי מסוגלת להסתכל עלייך בלי לראות בעיני רוחי אותך איתי.

הזיכרונות שלנו רודפים אותי כרוחות רפאים. אני כמו בית קברות מקולל. אני באמת מרגישה לעיתים מקוללת, בקללת האהבה האיומה. אני לא יכולה להעלות על דעתי מדוע אנשים נהנים מההורמונים המטופשים הללו. לי הם רק גרמו עצב, צער ויגון. או בעצם זה היית אתה?

אתה לא הוגן. מבקש ממני את המוזיקה שלי, כשאתה עם מישהי אחרת. נוכח ההיסטוריה שלנו עם מוזיקה, איך אין לך בושה? היינו מקשיבים לשירים כאלה בזמן שהיינו שוכבים, בזמן שהיינו מחובקים, בזמן שהיינו ביחד. מכורבלים נגד העולם. היינו מקשיבים למוזיקה הזאת כשהיינו רחוקים ורוצים נואשות את האחר.

אולי זאת הייתי רק אני. שטופת זימה במערבולת האהבה האיומה שלך, מלווה במוזיקת רקע אימתנית ורגועה. כזאת של שירי לילה. שירים ששומעים בלילה. דיסק מטומטם ומפגר. כמוך. בדיוק כמוך ילד מטומטם ומפגר שלא עושה דבר מלבד לפגוע בי. לעיתים אני חושבת שמהות חייך היא למרר את חיי.

אני שונאת אותך. שונאת את הנחירות האיומות שלך, את העובדה שאתה מעדיף את ליים טריי בגרסא הפחות מוצלחת. שונאת את זה שאתה עצלן, ועייף כל הזמן ומלא ערכים ודעות ואיכס צופים. ואתה צהוב מדי. טוב שיקרתי. אני אוהבת שאתה צהוב. ואין לי בעיה עם  הנחירות שלך, אני אפילו קצת מתגעגעת אליהן. אני פשוט חושבת שאתה טועה בקשר לליים טרי אבל על טעם וריח אין על מה להתווכח.

יותר מאותך, אני שונאת את עצמי. שונאת את עצמי על כך שאני נותנת לשמועות עלייך ועליה לאמלל אותי. שונאת את עצמי על איך שנהגתי איתך, נואשת, פטתית, רעבה לתשומת לב ומגע. אני שונאת את עצמי על איך שאני לא מפסיקה לחשוב עלייך, על אף שעבר חודש, ועל אף שעברתי על ארבעה בחורים.

אני פשוט שונאת את זה שזה לא הדדי. שזאת לא באמת אהבה עבורך. שזה רחוב חד צדדי של אהבה. ואני מרגישה מטומטמת שאני מרגישה דברים שאתה לא. כי איך זה אפשרי שאני אהיה כל כך... מכורה אלייך ואתה פשוט לא תרגיש אליי דבר? שהרגשות שלך נמוגו מהמציאות כאילו לא היו. ואני כאן יושבת בבדידות ולא מסוגלת לעשות שום דבר חוץ מלראות משחקי הכס ולדמיין שאתה בוחר את השיר הבא שיתנגן. והראש שלי מונח על החזה העירום שלך, והידיים שלך בזהירות מלטפות את הזרוע שלי, ואני משחקת בשיער הפנים שלך, עוברת עם האצבע המורה על השפתיים העבות שלך שאני כה נהניתי בעברי לנשק.

מה זה שווה. מה זה שווה בכלל אם לא הייתה לזה כל משמעות. אם עכשיו אתה רק זיכרון ישן ונדוש שאני חושבת עלייך כשאני שומעת שיר נחמד, או שאני רואה אותך בראשי רגע לפני שאני נרדמת. שכשאני מקבלת שיחה אני לא מסוגלת שלא לקוות שזה אתה. וששיניתי בגללך את הפאנטון שלי. רק למקרה שתתקשר.

אתה בסך הכול זיכרון שלעולם לא ישוב. חלום או אולי בעצם סיוט.

אוהבת וסולדת בו זמנית.