עד אתמול, אם מישהו היה אומר לי שאני צינית, הייתי מחייכת בעינוג חירשי, ומעריכה את אותו האחד. ציניות היא מחמאה עבורי, אני אוהבת להיות צינית וקרירה. אני אוהבת את הבדיחות האירוניות, את השעשוע הקליל בשימוש הפוך של האמת. אהבתי את הבדיחות הקלושות שלי, את החצי חיוכים החצופים.
אתמול נפגשתי עם ידיד וותיק; הוא מבוגר ממני במספר שנים טובות, והוא די חנון. מופנם ומוזר. בן אדם מדהים, מצחיק להיות איתו והשיחות איתו גורמות לך לשנות תפיסת עולם.
לצערי הרב, הוא אמר לי מילים קשות. הוא טען -וודאי בצדק- כי פעם הייתי מיוחדת, ואילו היום אני לא. הוא טען שהשתנתי, והייתי בעבר בן אדם יותר טוב.
אני לא עומדת לשקר לך בלוג יקר, בכיתי. הזלתי דמעות בפתח המסעדה, והרגשתי מטושטשת. כאילו כל העולם התעמעם לפתע, מחוויר לצד האמת. הלכתי לשירותים, נועלת את עצמי בתא קטן ומתיישבת על האסלה. אני ההפך מקלסטרופוביים, מקומות קטנים וסגורים גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי. התענגתי על הדקות הגנובות שלי עם עצמי, עם היישות שלי, שפעם הייתה טובה יותר מהיום.
לא הייתי מוכנה להסתכל על השתקפותי במראה. הוא זרק לי אמת חמימה משהו בפנים. זה היה עטוף באהבה נדושה ובניסיון עלוב להכוונה אחרונה מצידו כלפיי. מן שארית של ההשפעה שאולי פעם הייתה לו עליי, אבל היום אני כבר בן אדם אחר.
אם להיות כנה, נמאס לי לשמוע מאנשים שהשתנתי. התבגרתי, נפתחתי לדברים חדשים, נכון. אני לא אמורה להתבייש בזה. אם לא נאה לך לראות אותי כרגע, תתמודד עם זה לבד. אני אוהבת את עצמי. בערך.
יכול להיות שאהבתי את עצמי יותר שנה שעברה. מופנמת קצת יותר, שקטה קצת יותר, קוראת קצת יותר. יש לי מן תחושה כזאת, שאני פשוט ראיתי את עצמי כאיכותית יותר. זה לאו דווקא נכון.
אני יכולה להבין למה פיטר פן לא רצה להתבגר. יש משהו מקסים ושובה לב בתמימות הנצחית של ילדים, אבל לא הייתי רוצה להישאר ילדה קטנה. כילדה הייתי בוכה באופן בלתי פוסק. הייתי נעלמת בעולם דמיוני משל עצמי. הייתי מתבודדת ודיכאונית בחדר עם מוזיקה של הילארי דאף ולהקת האחים העירומים. לפיטר פן היו מותרות שלי כילדה לא היה.
בראש ובראשונה, לא היו לו הורים. פיטר פן הצעיר היה אחראי לגורלו במידה אבסורדית (וכמובן בדיונית מסיבה זו ומאחרות). הוא היה מסוגל לרחף מעל האדמה, להתעופף מעל איים וספינות פיראטיים מסוכנות. בעולם הקסום של ארץ לעולם לא, הרעיון להשאר צעיר לנצח מושך.
אבל לא בעיניי. אני נהנית מפירות הבגרות, אני נהנית לקיים שיחות עמוקות על פוליטיקה ואומנות. אני אוהבת להיות עם בנים. אני אוהבת לשתות וודקה תפוזים.
אני לא מתגעגעת לפזיזות המתעתעת של הילדות. אני לא רוצה להיות משוייכת לחבורת הילדים האבודים. אני לא רוצה להיות אבודה, אני רוצה שמישהו יימצא אותי. אני רוצה שמישהו שלומד גאוגרפיה יכין מפה עבורי; המפה שלי.
מה הטעם לחיות בלי להתפתח?
אני חושבת על החיים כמשחק פוקימון. אין טעם להיות מאמן פוקימונים אם יש לך את פיקצ'ו ואתה לא רוצה שהוא יתפתח ריאצ'ו? או לחילופין, אתה כמאמן לא היית רוצה לנצח במשחק?
אני לא יודעת מה אני רוצה.
רצון זה דבר מבלבל.
אבל אני יכולה לומר בעירבון מוגבל, שאני מרוצה מעצמי כרגע. ארי הכול, אני יודעת שהייתי יכולה לצאת הרבה יותר גרוע.
אני בסדר.
אני אהיה בסדר.
פשוט אסור להתפרק.
אסור.
ציניות זה הכלי שלי נגד טמטום. מרירות זה המחסום שלי נגד טיפשות. חיוך זה הפרצה בגדר, שגורמת לחשוב לאנשים שאני נחמדה.
אני לא נחמדה, אני בן אדם רשע ודיכאוני. אני כמו סקרוג' ממזמור חג המולד, רק שאין בחיי רוחות שיעזרו לי לחזור לדרך המוטב.
אולי יש לי, אבל אני פשוט בוחרת להתעלם מהן ובמקום זאת לכתוב פוסטים בבלוג שלי.
כינוי:
WonderLand Girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
